אם פניה לעתיד של חוסר יציבות, הקצנה, וכאוס שיאפשר חזרה איראנית לזירה. או שפניה לעתיד של שותפות ישראלית-אזורית-פלסטינית בתוכנית שיקום אזורית - שבו בנייה מחדש פיזית תשמש כבסיס לעיצוב מחדש של יחסי ישראל עם הפלסטינים, עם שכנותיה-אויבויתיה מצפון, ועם העולם הערבי.
בלבנון ההרס הוא תולדה של מעשה ידי שלטון – שחיתות וחוסר יעילות טוטאלית שהובילו לפשיטת רגל כלכלית וחברתית, שהמלחמה רק הוסיפה לה ממד של הרס פיזי.
המשותף לשלוש הזירות הללו הוא השינוי הפוליטי הדרמטי שהולידו המלחמות – שלושתן מצויות במצב מעבר בין המשטרים הישנים ומציאות חדשה שעיצובה יהיה קשור ישירות למעשה הבנייה מחדש. ולכן תהליכי הבנייה מחדש באזור משפיעים ישירות על בטחונה של מדינת ישראל. לא רק בהיבט של איומים מיידים אלא במרחב הביטחון ארוך הטווח - בעיצוב מערכת היחסים של ישראל עם הפלסטינים ומדינות האזור שנים קדימה.
לשאלה מי יבנה את דרום לבנון מחדש יש השלכה ישירה על האיום מהגבול הצפוני – האם יהיה זה חזבאללה שישקם את הדרום בכסף איראני וישמר, לפחות חלקית את מעמדו בקרב השיעים ואת נכונותם לסייע לו צבאית. או שתהיה זו מדינת לבנון – שתממש את ריבונותה המחודשת הנשענת על תמיכה כלכלית בינלאומית, ותשחוק את נכונות תושבי הדרום להפוך בתיהם למחסני רקטות.
אופן בנייתה מחדש של סוריה ישפיע ישירות על יחסה לישראל – הובלה אזורית ובינלאומית של מהלך השיקום תשמש כמנוף לחץ על המשטר החדש להימנע מעימותים. חשוב מכך – היא תמנע חזרה לזירה של המומחים המובילים בעולם בניצול מצבי כאוס – האיראנים.
מי שמתחילות להבין את הפוטנציאל האדיר והכורח הדוחק בשיקום רחב היקף הן מדינות האזור. ההיקף האדיר של ההרס הופך את מעשה השיקום לאתגר אדיר מימדים – מעין "תוכנית מרשל" בהובלה אזורית של מדינות האזור עצמו. האינטרס האזורי נובע בעיקר מההכרה שהשארת הפצעים מדממים של עזה, חלב ולבנון יוצרת את התנאים למלחמה האזורית הבאה. עבור מדינות האזור שאלת הבנייה מחדש היא קודם כל שאלה של יציבות אזורית.
המלחמה האחרונה הדגימה היטב באיזו מהירות גלי ההדף המגיעים מעזה ובירות יכולים לערער את המזרח התיכון כולו. הפגיעות הזו מייצרת נכונות למעורבות. פרסום תוכנית טראמפ לבנייה מחדש ללא פלסטינים רק הגבירה את תחושת הדחיפות בקרב מדינות אלו להציג חלופה משלהם. זהו הרקע לפסגת החירום האזורית שתתכנס בקהיר ב-4 במרץ ביוזמת מצרים כדי לתכנן את המאמץ המשותף לבנייה מחדש.
הגלגלים נעים, תכניות נרקמות, אך ישראל נעדרת לחלוטין מתהליך התכנון האזורי. השתתפות במעשה הבנייה מחדש, הבטחת מקום סביב שולחן התכנון של עיצוב המזרח התיכון, מצריכה מישראל לבנות קשר אסטרטגי מסוג שונה עם הבונות – עם מדינות המפרץ והשותפות בעולם הערבי. אך כרגע ישראל נתפסת כספוילר בלתי רלבנטי –מעצמה צבאית שבכוחה להרוס כל ניסיון בנייה ארוך טווח, אבל כזו שאין לה תכנית אסטרטגית או רצון לתכנן כלל.
מעל הכול תכניותיה המדיניות המשיחיות לגבי עזה והגדה הופכים את ישראל למכשול. הן סותרות את הגישה האזורית ששיקום פיזי של עזה יכול להתקיים לטווח ארוך רק אם הוא מתקיים במקביל לשיקום יחסי ישראל עם הפלסטינים. זו לא רק שאלה של תדמית סעודית או אמירתית, אלא עניין של רווח מול תועלת. אין טעם להשקיע מיליארדים בפרויקט פיתוח של נמל ותשתיות אנרגיה בעזה או בלבנון אם הן צפויות להיות מופצצות בסבב ההסלמה הבא.
אבל אצלנו מעדיפים לשוחח על ריביירה עזתית ללא פלסטינים, וחזיונות הזויים שאפילו יועצי טראמפ נסוגו מהם בשבועות האחרונים. מקבלי ההחלטות בישראל הם הגורם היחיד בעולם היום שבוחר להיאחז בתוכנית ה"בנייה מחדש" של טראמפ. לסעודיה ומדינות המפרץ לקח שלוש שעות בדיוק לבטל את הצהרת טראמפ במחי יד ולהבהיר שמעורבותן בשיקום תלויה לכל הפחות בהעברת השליטה בעזה לריבון פלסטיני.
ואכן – התחברות לתהליך הקריטי של בנייה מחדש והשתתפות בעיצוב מחדש של מערכת היחסים עם האזור דורשת מחיר בלתי נסבל מממשלת ישראל – ויתור על חזונות משיחיים של סיפוח וטרנספר. מעבר חד מעמדה של הורסת למעמד של שותפה-מעצבת של המזרח התיכון.
התרעות פיקוד העורף