"מעריב" שוחח עם ד”ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, שייעץ בעבר לחטיבת המחקר באמ”ן. גרוזברד, טוען שהכשל אינו רק ביטחוני, אלא עמוק הרבה יותר, ונעוץ בפסיכולוגיה הקולקטיבית של קובעי המדיניות.
“לאחרונה אנו מוצפים באלפי עדויות, דיווחים ונתונים מדויקים על מה בדיוק קרה בשבעה באוקטובר. אבל כיצד זה ייתכן שכל כך הרבה אנשים נכשלים בו-זמנית – ממשלה, מודיעין, שב”כ, מפקדים בשטח במקומות ובדרגות שונות ועוד? המסקנה הברורה היא שיש גורם אחד משותף שמאחד את כל הכישלונות. אנשים רוצים למצוא אשמים ולערוף ראשים. כך הם מרגישים טוב יותר – אבל אותנו, את המדינה, זה לא יקדם”.
לדברי גרוזברד, הבעיה המרכזית היא חוסר נכונות להכיר במגבלות שלנו. “להגיד שחמאס, חיזבאללה ואיראן מורתעים ולא יתקפו – אלה שלושה ניבויים שגויים. לא להכיר בכך שהאויב עולה עלינו עשרות מונים ביכולתו המניפולטיבית. לסרב ללמוד את תחום הפסיכולוגיה הבין-תרבותית, שעוסק באופני החשיבה של חברות מסורתיות קולקטיביות כמו של אויבינו – זהו כשל עמוק. מדובר בתחום מחקר מפותח בעולם, אך באמ”ן אין עליו שום מושג”.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
“בעיקר, לא מבינים שאנו לא יצורים אובייקטיביים. אופני החשיבה הרציונליים שלנו אינם חזות הכול. קיימות הטיות חשיבתיות שמובילות אותנו לקונספציות שגויות. פסיכולוגיה היא מילת גנאי בצבא, והקב”נים נתפסים כמי שמיועדים רק לבעיות אישיות של חיילים. אין הבנה בדרג הביטחוני והמדיני שעולם הרגש משחק תפקיד מרכזי בהחלטותינו, ושפסיכולוגים שאמונים על עבודה עם טעויות חשיבתיות והטיות רגשיות נחוצים גם ברמה האסטרטגית. שם – אין אפילו אחד כזה”.
גרוזברד משתף בזיכרונותיו מהתקופה שבה ייעץ למערכת הביטחון: “לא אשכח את הישיבות שלאחריהן ניגשו אליי קצינים בכירים ואמרו לי שהם רוצים להרביץ לעצמם, כי לא אמרו את מה שהם באמת חושבים. גם בפורום מטכ”ל החדש יהיה – כמו בישן – לחץ קבוצתי ליישר קו, ואנשים ימשיכו לא לומר את דעתם. איך נלחמים בזה? יש דרכים רבות – עליהן אמונים פסיכולוגים”.
“זה הכול חוזר על עצמו,” ממשיך גרוזברד. “אותה יהירות שהביאה עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים, שעליו דנו רבות. האם יצא משהו מועדת אגרנט שחקרה את מחדל יום כיפור? ממש לא. שוב חיפשו אשמים – ולא את הסיבה לכישלון, שהיא הזחיחות שלאחר מלחמת ששת הימים ואיך נלחמים בה”.
הוא מסביר: “לצבא יש אתגר פרדוקסלי לא פשוט. ברגעי הקרב צריך להסתער עם רוח לחימה וביטחון בניצחון. ואילו בעת קבלת החלטות, בעיקר של הדרג הבכיר, צריכה לשרור רוח של ענווה, מוכנות לשאול שאלות קשות ולהודות שלא הכול ברור. אבל מה לעשות שלאורך שנים הייתה תמימות דעים בקרב כל הבכירים שהאויב מורתע?!”
“איך מחנכים אנשים לצניעות? הרי בז’רגון הצה”לי אין לא-מודע. זו המצאה של פרויד ‘המשוגע’. שם כולם בטוחים בעצמם עד בלי די. אבל כשנשברת אשליית ההרתעה, עולה הפחד שהיה מתחת – ואז מקבלים את תנאיו המשפילים של נסראללה לירי בגבולות הגזרה, ולוקח כמעט שנה כדי להיכנס ללבנון”.
אז איך מונעים את הכישלון הבא? גרוזברד סבור שהתשובה טמונה בהבנה עמוקה יותר של הנפש האנושית: “לעניות דעתי, הפסיכולוגיה חייבת להיכנס – ובגדול – לעולם המדינאות והביטחון. אם ניקח רק את תחום המודיעין כדוגמה, נראה כמה המדע הזה היה יכול לעזור: דיון בקבוצות ללא היררכיה, שבו הפסיכולוג מעודד כל אחד לומר מה שהוא באמת חושב. מותר להיות שונה, לדבר שטויות (כי מי שלא אומר שטויות – גם לא יאמר דברים חכמים) ולשתף באסוציאציות.
מותר כמובן להביא חלומות. הרי הפחדים שהדחקנו – כמו האפשרות שהאויב לא מורתע ושהוא מתכנן תחבולה – מתחבאים אי שם, ואנו רוצים להעלותם”.
“המודיעין הוא המוח של הצבא, והוא זקוק לחשיבה חופשית – לא שחצנית ויודעת-כל. מה עם גיוון תרבותי ולא רק אוסף של צעירים בעלי חשיבה מודרנית דומה? וזה רק על קצה המזלג”.
לסיום, גרוזברד מסכם את תפיסתו בנימה צינית: “למה זה קרה לנו? את התשובה צריך לחפש בעולם הנפש. וזה בדיוק מה שסולדים ממנו המדינאים ואנשי מערכת הביטחון. הרי הם לא צריכים פסיכולוג. הם, כידוע, אנשים אובייקטיביים – וחסרי הטיות”.