הנשיא טראמפ איננו מטאטא חדש, אלא פטיש ריסוק ענק. בתקשורת העולמית, כולל בישראל, תשומת הלב העיקרית נתונה למהלכיו הבינלאומיים, אך צעדיו בתחומי הפנים משנים מוסכמות לא פחות.
יש בכך אומנם עודף סנסציוניות, אך הדבר איננו רחוק מהמציאות כשמדובר במוקדי כוח, גלויים או נסתרים, שמשפיעים בדרכים שונות על הממשל החוקי תוך ניסיון לעקוף את המנהיגות הנבחרת. מוקדי כוח כאלה יכולים לכלול עובדי מדינה בכירים, את המערכת המשפטית, חברות ממשלתיות וחלקים במערכת הביטחון.
אין מפת דרכים בינלאומית אחידה. לכל מדינה אפיונים ודגשים משלה. בבריטניה, למשל, החלוקה בין ממשל נבחר ובין מערכת שלטונית ממונה איננה כה חדה. בתקופת הרפובליקה הרביעית בצרפת, שבה ממשלות התחלפו בקצב עונות השנה, הייתה זו דווקא הפקידות הבכירה שהחזיקה את ראשה של המדינה מעל המים.
ומה בישראל? לא מעט מהתופעות המאפיינות את ה”דיפ סטייט” במקומות אחרים קיימות בה בצורה דומה, אבל הנסיבות בישראל ייחודיות. המדינה הוקמה וקודמה, בדרך כלל בנחישות וביעילות, על ידי מערכת פוליטית ריכוזית של מפא”י ומנהיגה בן־גוריון. המערכת הקיפה את כל התחומים: מדיניות חוץ, ביטחון, כלכלה, חברה ותרבות. היא מעולם לא הייתה סוציאליסטית, אלא קפיטליסטית ממלכתית, ששלטה לחלוטין במקורות המימון, ברישוי, בתקציבי הפיתוח והמחקר - ועם זאת שילבה בהצלחה גורמים פרטיים ואת יהדות העולם. המערכת גם לא חרגה בבוטות (מלבד בכמה מקרים יוצאים מהכלל) מעקרונות הדמוקרטיה.
ברם, בחלוף השנים החלה המערכת להסתאב, במטרה להנציח את עצמה על חשבון רבות מהמשימות שלשמן הוקמה, תוך גידול הבירוקרטיה ויצירת מוקדי השפעה בכל תחום בחיינו הציבוריים. אחד התחומים הוא מערכת המשפט (ומשפט נתניהו הוא דוגמה בולטת לכך) שמתנגדת כעת אף לאותם שינויים הגיוניים שהיו מעמידים אותנו בקו אחד עם הדמוקרטיות הנאורות בעולם.
האבסורד הוא, שעל אף שהמרכז־ימין נמצא בשלטון, בהפסקות מסוימות, כבר 48 שנים, המצב מבחינה זאת כמעט לא השתנה, ואולי אף החמיר. בתחילה לא היו בידי האופוזיציה שהפכה לשלטון מספיק בעלי מקצוע כדי למלא את המשרות, ומנחם בגין, בממלכתיות מופרזת, נמנע מכל פעולה שעלולה להתפרש, בצדק או שלא בצדק, כפוליטיזציה של המנגנון. גם נעדרו מסגרות אקדמיות ואינטלקטואליות דוגמת פורום קהלת שנדרשו כדי לאזן את המשקל העודף של השמאל באוניברסיטאות.
ויש סיבה ספציפית נוספת: שיטת הפריימריז בליכוד, לכאורה התגלמות הדמוקרטיה, הביאה בפועל לירידה באיכותם ובמיומנותם של חלק מחברי הכנסת והשרים, שלא יכלו להתמודד עם רמתם המקצועית של הפקידים במשרדים השונים. גם ההוצאה הציבורית הגואה לא צומצמה, ואולי אף התרחבה, לפחות עד שנתניהו אחז במושכות והעלה את ישראל לקדמת הבמה הכלכלית.
אם נחזור לרגע לארצות הברית, יש סימנים לכך שכוונת הממשל להביא לחיסכון בהוצאה הלאומית באמצעות מהלכי ייעול מהפכניים עלולה להיתקל בקשיים – הן בשל אישיותו ושיטותיו של הממונה על המהלכים, אילון מאסק, והן בגלל תכנון רשלני והצבת יעדים בלתי ריאליים. אך ביסודו של דבר, מאמץ מאורגן להתייעלות המנגנון הציבורי הכרחי לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם כדי לייצב את היסודות הדמוקרטיים והחוקתיים בכל מדינה.
בישראל קיימת יוזמה בתולית, ששותפים לה חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, להקמת “גוף לייעול ממשלתי”, ויש לברך על כך. אך השאלה היא אם במציאות הפוליטית הקיימת יספיקו הכוחות האלה כדי להתגבר על האינטרסים המושרשים והמשוריינים של הגורמים שיתנגדו לרעיון, בין שנקרא להם “דיפ סטייט”, “פקידוסטן”, או “משפטיזציה”.
התרעות פיקוד העורף