24 שנים כיהן שטייניץ בכנסת, מחציתן בממשלה מטעם סיעת הליכוד. הוא היה שר בארבע ממשלות, עמד בראש משרד האוצר, האנרגיה, המודיעין והאסטרטגיה וכיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון וכחבר הקבינט המדיני־ביטחוני עד שהחליט לעזוב. "מיציתי", הוא אומר בפשטות. "עשיתי תפקידים חשובים, והיה בהם סיפוק עצום, אבל הם גם גבו מחירים נפשיים קשים. בישראל מותר לעשות כמעט הכל לפוליטיקאי, כולל מצור על הבית הפרטי, והפגנות פראיות מול הילדים והמשפחה. בשלב מסוים הבנתי שאם השאיפה שלי היא להיות ראש הממשלה, אז יש טעם להישאר ולהיאבק, אבל מאחר שלא רציתי להיות ראש ממשלה, אז עדיף לפרוש".
רפאל סיפקה לשטייניץ לא רק הזדמנות להתבונן על הקלחת הפוליטית מבחוץ, אלא גם זמן ופניות לסכם את הפרק הפוליטי בספר חדש. "הקומדיה הממשלתית" (ידיעות ספרים) הוא מסמך מרתק על חוויותיו כפוליטיקאי, כתוב בהומור ופותח שער אל אחורי הקלעים של כמה מהדרמות הגדולות, המאבקים והמשברים שהיו לנו כאן בעשורים האחרונים: התקציב הדו־שנתי, ההצטרפות ל־OECD, חשיפת הכור הגרעיני בסוריה, חקירת המחדלים המודיעיניים בעיראק ובלוב והתוכנית הרוסית־אמריקאית לפירוק הנשק הכימי בסוריה. בין לבין ניתן ללמוד על יחסי צבא ומדינה, כלכלה ואוצר, הצלחות וקטסטרופות ולהסיק שההיסטוריה חוזרת על עצמה בכל המובנים: יהירות הצבא, זחיחות השלטון, עוצמת העם, ההשפעה הגיאופוליטית והכישרון הישראלי לחשוב ולהתניע מחוץ לקופסה.
"התחלתי לכתוב את הספר בשנה הראשונה שלי באופוזיציה", מחייך שטייניץ. "אחרי 12 שנים כשר וכח"כ מהקואליציה, פתאום מה שנותר לך זה לשבת ולצעוק ולבקר את הממשלה. זה היה משעמם, אז לקחתי את הלפטופ וכתבתי, ובגלל שלקחתי צעד אחורה מכל הדברים שהייתי מעורב בהם, יכולתי להסתכל מבחוץ בפרספקטיבה יותר רגועה ולהבחין גם במצבים קומיים. זה ממש הזכיר לי את הסדרה 'יס מיניסטר' ו'יס פריימיניסטר'. ידעתי שהספרים על הפוליטיקה הישראלית די משעממים, אז החלטתי לתאר את האירועים בהומור".
כיוון שהכותב הוא גם מדען ופילוסוף, הספר מנתח את האירועים והמאבקים מנקודת מבט רחבה. כך למשל מספר שטייניץ בספר כיצד בהיותו יו"ר ועדת החוץ והביטחון ב־2003 החליט להקים ועדת חקירה לבדיקת הכישלון המודיעיני בעיראק ובלוב בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק. הוועדה פרסמה דוח שבו ביקרה בחריפות את קהילת המודיעין הישראלית ואת העובדה שלא הצליחה להעריך נכונה את היעדר טילי קרקע־קרקע ונשק בלתי קונבנציונלי בידי עיראק בחודשים שקדמו למלחמה, דבר שהכניס מדינה שלמה לחרדה מיותרת מלוחמה כימית, וכן את כישלונה באי־חשיפת תוכנית הגרעין של לוב.
"ראיתי את הקמת ועדת החקירה כאחריות הפרלמנט לבקר את הממשלה", אומר שטייניץ. "היה כישלון מודיעיני נורא, הטעו מדינה שלמה, ובסוף לא היה טיל כימי אחד. אבל כשהחלטתי לחקור, כולם התעוררו, אמרו למה בכלל צריך לחקור, אומנם הוצאנו מיליונים על מסיכות אבל לא הייתה טרגדיה. אמרתי, אני צריך לחכות לטרגדיה כדי לחקור כשל מודיעיני שבמזל לא נגמר באסון אלא רק בעול כלכלי גדול?".
הוא ממשיך, "אפילו בדוח ועדת החקירה על הכישלון המודיעיני בעיראק, באחד הפרקים החסויים, נכתב שקיימת סבירות גבוהה לגרעין צבאי בסוריה. אלה היו שני המסמכים הראשונים והיחידים שהתריעו מפני גרעין סורי. היינו צריכים ממש לתפוס בשיניים את ראשי אמ"ן והמוסד כדי שיואילו בכלל להתחיל לבדוק את זה. זלזלו בנו. אמרו, מי אתם שתלמדו אותנו. בסוף המוסד אמר, אם אני מקבל אזעקה מוועדת החוץ והביטחון, אני צריך לבדוק שמא אתם טועים ואנחנו צודקים. ככה התגלה הכור הגרעיני בסוריה".
לדבריו, "זו הייתה הגישה. כולם מדברים על הלילה שלפני, אבל בכלל לא חשוב מה קרה בלילה שלפני. כי אגיד לך את האמת, גם אם היו נותנים התרעה בלילה שלפני, נניח שהיו חוששים שמשהו הולך לקרות ומקפיצים כמה גדודים וטנקים לדרום, אז חמאס היה מבטל את הפשיטה ודוחה אותה בכמה שבועות. אולי הוא היה אומר, עלו עלינו הפעם בגלל פתיחת הסימים ובפעם הבאה היה פותח אותם שלוש שעות מאוחר יותר".
אמרתי לו, הלוגיקה של הרעיון היא כל כך חד־משמעית, שאני צריך רק 20 דקות כדי להסביר אותה. הוא הקשיב, השתכנע ונתן לי גיבוי. אני זוכר שיצאתי ממנו שמח ומאושר, ואז שמעתי את קול הבס שלו, 'יובל!'. חזרתי פנימה והוא אמר, אם זה פלופ, זה היה הרעיון שלך, כן? אמרתי לו, כן, זה אך הוגן. ועוד אמרתי לו, רואים שאתה בן של היסטוריון ולא של פילוסוף. ביבי שאל, מה הקשר? ואמרתי לו, אם היית פילוסוף, היית מבין מהנימוקים שלי שזה חייב להצליח".
היום שטייניץ שואב סיפוק ממקורות אחרים בתכלית. המפגש של המומחה לפילוסופיה של המדע עם פיתוחי מערכות הלחימה המתקדמות מסחרר אותו בכל פעם מחדש. העולם הביטחוני לא זר לו. גם בתפקידיו הפוליטיים עסק בנושאי הטקטיקה והאסטרטגיה הצבאית ותפיסת הביטחון של ישראל.
"כשבן־גוריון ייסד את רפאל, הוא ראה את התמונה הרחבה", מסביר השר לשעבר. "זה היה בשלהי מלחמת השחרור. בן־גוריון אמר, נגיד שאנחנו מנצחים, איך נשרוד את המלחמות הבאות כשאנחנו כאלה קטנים והעולם הערבי גדול מאיתנו פי מיליון בנפש ופי אלף בשטח. הלא גם שטח זה משאב. בן־גוריון הגיע למסקנה שהדרך היחידה לאזן את המשוואה היא ליצור יתרון טכנולוגי שיתעלה על היתרון הכמותי, והוא נתן הוראה לרכז את המדעים הגבוהים מכל יחידות הצבא ולהקים את חיל המדע. אחרי כמה שנים הוא העביר את היחידה למשרד הביטחון והיא הפכה לרפאל".
הייעוד שלנו, על פי בן־גוריון, הוא ליצור יתרון טכנולוגי מדעי משמעותי לצה"ל ולזרועות הביטחון. אם יש משהו שאנחנו לא הכי טובים בו, נשאיר לתעשיות אחרות. ואכן אנחנו נכנסים לפרויקט רק כשאנחנו מעריכים שניצור פער טכנולוגי משמעותי. נפתח טיל אוויר־אוויר רק אם נוודא שיהיה לו יתרון על טייסים עם טילים אחרים בעולם. ככה נולדו כיפת ברזל, שהיא מערכת הגנת טילים יחידה מסוגה בעולם, ומעיל רוח לטנקים".
במקום לשלוח קרן מאוד חזקה שתתפזר באוויר, אנחנו שולחים מאות קרניים קטנות לאותה נקודה, ולכל אחת נותנים מאפיינים קצת שונים, מה שגורם להן לקיים אינטראקציה שונה עם האוויר. מאה מהקרניים בכלל לא פוגעות בטיל, ומאה אחרות פוגעות אבל לא בנקודה הרצויה, ורק שתיים או שלוש יפגעו נכון. בזמן הזה אנחנו רואים במחשב, בזמן אמת, איזו קרן פגעה הכי נכון, ומיד מעתיקים את המאפיינים שלה לכל הקרניים כדי שהן יקבלו את האפיון של הקרן הפוגעת, ועכשיו כל המאות פוגעות באותה הנקודה".
על היתרון השני לא מרבים לדבר, אבל השימוש בלייזר יחסוך חלק ניכר מהריצות למקלטים ולמרחבים המוגנים. היום אם טיל עולה מעזה לכיוון תל אביב, אנחנו מזהירים את הציבור ומוציאים כיפת ברזל שתפגוש אותו באמצע הדרך. שני הטילים בדרך להתנגשות, ואף אחד לא רוצה לקחת סיכון שיהיו רסיסים או שההתנגשות תתפספס. יירוט באמצעות לייזר, לעומת זאת, מתחיל במהירות האור עוד כשהטיל עולה מעלה. זה אפס זמן. בהנחה שיהיה יירוט מוצלח, הטיל יתרסק בשטח אויב ולא יגיע בכלל לשטחי ישראל וכך לא נזדקק לאזעקות. רק אם היירוט ייכשל עדיין יהיה מספיק זמן להפעיל אותן".
שטייניץ הגדיר את השמועה כ"קשקוש מוחלט". "אני בטוב היכן שאני נמצא", הוא מחייך. "אנשים פחות מקללים אותי ברחובות, כבר לא צועקים עליי 'מנוול' ועל הילד שלי 'אבא שלך לכלא'. אני לא צריך אבטחה רוב הזמן, וכבר לא מעירים אותי ואת כל השכנים".
אם מצמצמים את ספרו של אפלטון למשוואה אחת היא תהיה שדמוקרטיה שווה פוליטיקה, פוליטיקה שווה פופוליזם, אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה ואין פוליטיקה בלי פופוליזם. פוליטיקה הרי מבוססת על סיסמאות. צריך לשכנע שאתה הכי טוב והשני אסון, אתה צריך להעליב את הצד השני כדי להגדיל את עצמך ולכן אתה לא באמת מנתח את המשנה שלך לעומק אלא מדבר בסיסמאות כדי להלהיב".
התרעות פיקוד העורף