בצהרי יום שישי אנחנו, הכתבים המדיניים, קיבלנו תדרוך מפי "גורם ישראלי בכיר". מדובר בעוד תדרוך שגרתי באותו הז'אנר המוכר והידוע, בייחוד מאז תחילת המלחמה – לא רק לעיתונאים המסקרים את התחום, אלא למדינה כולה. לא נותר כאן אזרח אחד שטרם למד מי מסתתר מאחורי ההגדרה העמומה הזאת, מי מעביר לאומה את מסריו דרך העיתונאים.
כל עוד קבוצות מילואימניקים כאלה ואחרות מייצרות ומוציאות, כמו בפס ייצור, מכתבי תמיכה בעסקה הכוללת ובסיום המלחמה – זה לא מאוד מדאיג. אפשר לסמן את הכותבים כ"קפלניסטים", אפשר להקטין, לטעון כי מדובר במיעוט ובשוליים זניחים. אבל כאשר אנשי הפורומים "תקווה" ו"גבורה" מתחילים לשאול את אותן השאלות; כאשר הסקרים מראים כי גם בימין לא מוצאים תשובות והסברים למדיניות הממשלה והעומד בראש.
המכתבים המתרבים, הסקרים המדאיגים, השאלות הלא נוחות ואי שביעות הרצון מהתשובות שניתנות – כל אלה הם סימני הגל הקרב ובא, והגל הזה מתחיל להדאיג את ראש הממשלה ואת אנשיו.
על כן – אנחנו, הכתבים, קיבלנו שיחות זהות במהלך יום שישי, והמסר היה אותו מסר: אין עסקת "כולם תמורת כולם", כי חמאס משקר. הוא לא באמת מתכוון להחזיר את כל החטופים, הוא עובד על הציבור הישראלי לצרכי הישרדותו גרידא, ורק נתניהו – שלא קונה את התרגיל הציני של האויב – מונע כניעה מוחלטת לחמאס וממשיך להוביל לניצחון המוחלט עליו.
מוטב היה לעצור שם. באותו תדרוך רגע לפני השבת, שפרס את הגרסה – ולא נתן תשובות לשאלות שכל כך רבים שואלים: מדוע הלחץ הצבאי, שלטענת המתדרך "עובד" ו"משפיע על חמאס", עד היום לא הביא לעסקה? מדוע חמאס ממשיך לשלוט בעזה ומדכא ביד ברזל את ניצני ההתקוממות?
מדוע בנימין נתניהו לא מוכן לתת סיכוי לעסקה כוללת, ומסביר כי במקרה כזה ישראל תיפול למלכודת של הערבויות הבינלאומיות – כולל החלטת מועצת הביטחון של האו"ם – כאשר במשך חודשים הסבירו לנו כמה הנשיא טראמפ איתנו, וכמה תמיכתו המדינית והווטו שלו מובטחים לנו במקרה הצורך? פתאום כל זה לא בדיוק מובטח, ולא בדיוק בכיס שלנו – אם החלטת המועבי"ט (מועצת הביטחון של האומות המאוחדות) מופיעה בראש הטיעונים שמביא ראש הממשלה נגד האפשרות להגיע לעסקה כוללת?
בהתחשב בעובדה כי מפרוץ המלחמה – שום שבת ושום חג לא מנעו מלשכת רה"מ לפרסם הודעות מטעם ראש הממשלה, מיוחדות יותר או פחות – הטיזר רמז לבשורות. אינני מתיימרת להעריך איך עברה השבת הזאת – אפילו לא 25, אלא כמעט 29 שעות – על משפחות החטופים, לאחר שהובטחה להם "הצהרה מיוחדת", שמשום מה לא ניתן היה לפרסמה מיד כשהוחלט עליה. איזה סרט רע הם ראו. האם הצליחו להירדם בלילה?
מה שהחזיק במתח את יתר אזרחי המדינה – למשפחות החטופים היה לסבל ולייסורים במשך שבת שלמה. לומר שהתוצר המוקלט אכזב – לא לומר כלום. כדי להתאכזב, צריך לפתח ציפיות. מפלס הציפיות מזמן ירד. ועדיין, עוד היו אלה שהאמינו כי נותרו גבולות לציניות ולאדישות. אמש התברר שגם הרף הזה לא קיים עוד.
בנימין נתניהו הכין לאומה עשר דקות של סיסמאות ממוחזרות מלפני שנה: אותן טענות למלחמה הרב-זירתית שחייבת להימשך עד הניצחון; אותן טענות כלפי יושבי האולפנים שמדהדים את מסרי חמאס, ולהיפך – הטענות לחמאס שמהדהד את פרשנויות יושבי האולפנים. ההצהרה המוקלטת לא אפשרה שאלות, אך סביר להניח – מניסיון העבר – שגם השאלות לא היו משנות את המצב. בנימין נתניהו לא מספק תשובות – לא משום שאין מי שישאל, אלא משום שאין לו תשובות לתת. לא לכתבים שמזמן לא מוזמנים לשאול, לא למשפחות החטופים, לא לציבור הרחב ששואל יותר ויותר שאלות – שנותרות רטוריות.
התרעות פיקוד העורף