הוא טען כי גם בתחילת המלחמה, וגם כיום, הפוקוס הוא על “מיטוט שלטון חמאס”. ובישראל אף מתנהל ויכוח סרק פוליטי: האם חשוב יותר להחזיר את כל החטופים תחילה או למגר את שלטון חמאס.
הוא אמר כי מדובר בזיכרון היסטורי. "כל מי שיודע להשתמש בכלי המחקר הנפלא הנקרא גוגל יכול למצוא הצהרות ישראליות על מיגור/מיטוט/חיסול שלטון חמאס לקראת סיום של כל מבצע בעזה. משומר החומות ועלות השחר בשנות ה-2020 ועד לצוק איתן ועופרת יצוקה עשר ו-17 שנים קודם לכן. בדיבורים כולם נורא חזקים".
עוד תהה, האם אנו משחקים מול שער ריק. "הבעיה בכל המלל הישראלי המתלהם ותחושת האדנות והכוח היא שאנחנו לא הקבוצה היחידה המשחקת על המגרש. ולמרות כמעט 600 ימים שבהם חמאס עדיין מצליח להחזיק בשליטתו ברצועת עזה, אנו מסרבים להבין 3 עובדות פשוטות:
א. חמאס מזמן אינו מעוניין לשלוט בעזה. מעולם לא היה לו אינטרס להיות אחראי לתיקון הביוב בשוג’עיה או להתקנת תמרורי עצור בחאן יונס. ולכן חמאס, כבר מזמן הסכים לרדת מהיותו השלטון הפורמלי בעזה ולקבל את ההצעה המצרית שבמרכזה חצי שנה של “ועדת מומחים” שתנהל את עזה בפיקוח מצרי-קטארי (וכך ישראל תוכל להגיד שלא מסרנו את הרצועה לרשות הפלסטינית), ולאחר חצי שנה, כך לפי ההצעה המצרית, תשתלב הרשות הפלסטינית בניהול עזה.
ב. אנו מאפשרים לעולם כולו לקבוע עבורנו את הכללים. לא מדובר רק בארה”ב, שהיא הכוח הדומיננטי המשפיע על ישראל. בחודשים האחרונים ישראל עסוקה ללא הרף בבינאום המצב בעזה בעזרת חברות לחלוקת סיוע שישכרו בוודאי דוברי ערבית, בדיוק כפי שהיה בנקודת הבידוק המגוחכת בציר נצרים. ישראל כה עסוקה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה שבצידו מופיע התנאי שקבע הרמטכ”ל: “חיילי צה”ל לא יחלקו סיוע” – עד כדי כך שאנו נאלצים לפנות לכל הארגונים העולמיים ולמדינות ערב ואחרות לעזרה בנושא. מרגע שעשינו זאת אנו משדרים לעולם: 'אנו מרגישים אשמים ואחראים לגורל העזתים'. העולם, כמובן, ישתמש בתחושת אשם זו לסחוט את ישראל – וכבר נשמעים הקולות להכניס סיוע לא רק לדרום הרצועה אלא לכל מקום שבו יבחרו העזתים להישאר. גם זה, כמובן, ייעשה בשיטת הסלמי. כי ישראל אף פעם אינה יודעת להציב קווים אדומים. לעומת זאת למצרים יש יעד ברור: אף עזתי לא יוצא מעזה. העזתים הם בעיה של מישהו אחר: או של ישראל או של הרש”פ. העיקר לא של מצרים.
התרעות פיקוד העורף