באחת מאוניברסיטאות המחקר בישראל התקבל אתמול (שלישי) מייל בלשון קרירה: ההסכם לאספקת ציוד למעבדות האוניברסיטה מבוטל. החברה הבריטית ששלחה את המייל החליטה שמוטב לה לוותר על העסקים כאן. האוניברסיטה תצטרך לחפש אספקה ממקור אחר.
אף אחד לא יתמוטט מהביטול הזה. המחקר האקדמי יימשך, ואם יתעכב קצת, גם בזה נעמוד. אם זה ה״צונאמי״ המדיני המאיים על ישראל, הוא נראה כמו אדוות גלים קטנה. תוסיפו סנקציות על דניאלה וייס. עוד אדווה, שגם היא לא תסעיר אף אחד. ממילא, מתבררת בעיה מסוימת עם הדימוי שנבחר. צונאמי. כמו ״זאב זאב״, גם ל״צונאמי צונאמי״ התרגלנו.
כמו ״זאב זאב״, זה שפעם לא בא, ופעמיים לא בא, לא אומר שגם בפעם השלישית לא יבוא. וכמובן, ייתכן שזה לא יהיה בכלל זאב – צונאמי – זה יהיה – נאמר – טיגריס – או מוטב – צפעוני. משהו שלא בא ברעש גדול, מורגש, דרמטי, אלא מתגנב בחשאי, מכה בנשיכה מהירה, כמעט לא מורגשת, קטלנית.
אם תשאלו איזה נזק גרם אתמול יאיר גולן, בדברים הנמהרים שפיו שיגר לאוויר לפני שמוחו הספיק לחשוב על משמעותם המדויקת, הנזק הוא הסחת הדעת. במקום לדבר על מה שחשוב, על מה שמשמעותו אסטרטגית – כמו פוטנציאל לדרדור מהיר של יחסי ישראל ושאר העולם – ישראל עסקה אתמול בפלפול פרשני על מה אמר ומה שהתכוון האיש שאולי זיהה תהליכים, אבל לא כיצד נכון להתריע מפניהם. כמובן, דבר קשור בדבר: דבריו של גולן יסייעו להנמקות של המדינות המבקשות לעצור את מלחמתה של ישראל. דבריו של גולן יסייעו למנהיגי בריטניה, קנדה, צרפת, לקבוע שיש להוציא את ישראל ממשפחת העמים – ויסייעו למנהיגי הקואליציה לקבוע שיש להוציא את גולן ממשפחת המנהיגים הלגיטימיים.
אבל אם לחזור לעיקר: ישראל ניצבת בצומת דרכים מסוכנת. אם תיכנס לסמטה הלא נכונה, תצא ממנה חבולה, מוכה. במדינות רבות בעולם יש מי שממתינים להזדמנות להלום בה בכלים שעד כה לא נעשה בהם שימוש. כלי חרמות, איסורים, נידויים. כלים שבמהרה יורגשו בארנק של כל ישראלי, בתוכניות הנסיעה שלו, ביכולתו לעשות עסקים. רק מדינה אחת חוצצת בין ישראל לבין כניסה לסמטה הזאת – ארה״ב. כל עוד המחסום האמריקאי עומד בין ישראל לבין שאר העולם, אפשר להמשיך במדיניות החצי-התעלמות חצי-התרסה למול האזהרות מאירופה או מקנדה.
אלא שהמחסום האמריקאי נראה קצת פחות יציב מבעבר על הכן. הבית הלבן מאותת שסוף המלחמה צריך להיות קרוב. אם ירצה לקרב אותו, הוא לא צריך לעשות הרבה. רק להרים את המחסום. לתת לשאר העולם לעשות את העבודה המלוכלכת של קטטה עם ישראל. דמיינו משפט אחד מדונלד טראמפ בנוסח: ״זכותה של צרפת להחליט אם כן או לא לסחור עם ישראל״. זה כל מה שצריך. וטראמפ – כמו יאיר גולן – קם בבקרים מסוימים עם צורך שקשה לו להתגבר עליו לומר איזה דבר שיחולל סערה.
מסקנה? הנה אפשרות שנגדיר ״סבירה״, גם אם לא מובטחת: מרכבות גדעון לא יספיקו לנסוע רחוק. פתיל הסבלנות מתקצר, וכל יום של מבצע מקצר אותו עוד קצת. ישראל יכולה לנסות לפעול מהר. או יכולה לגרור רגליים עד שהעולם יאלץ אותה – או יחלץ אותה – כל אחד על פי פרשנותו – לעצור.
או זה, או ש... יש לא מעט מדינות שהתעקשו על מדיניות שנראתה להן נכונה, גם למול האפשרות של נידוי בינלאומי מתגבר. ברוב המקרים, אלה מדינות שיש בהן מנהיג יחיד, או שמושלת בהן מנהיגות עריצה, שחששם העיקרי הוא מפני אובדן השלטון. כלומר, על השאלה אם ישראל יכולה להתמיד במדיניותה גם למול פעילות נמרצת לבידוד שלה אפשר להשיב בדוגמאות.
רוסיה עושה את זה, צפון קוריאה עושה את זה, דרום אפריקה עשתה את זה לזמן לא מבוטל, סוריה עשתה את זה, איראן עדיין עושה. מסקנה – תיאורטית, אם מרכבות גדעון הן אכן המשכה של מלחמת קיום, גם זה אפשרי. ואם מישהו מזהה כאן תהליכים, הוא עושה זאת על דעתו בלבד.