באחת מאוניברסיטאות המחקר בישראל התקבל אתמול (שלישי) מייל בלשון קרירה: ההסכם לאספקת ציוד למעבדות האוניברסיטה מבוטל. החברה הבריטית ששלחה את המייל החליטה שמוטב לה לוותר על העסקים כאן. האוניברסיטה תצטרך לחפש אספקה ממקור אחר.
כמו ״זאב זאב״, זה שפעם לא בא, ופעמיים לא בא, לא אומר שגם בפעם השלישית לא יבוא. וכמובן, ייתכן שזה לא יהיה בכלל זאב – צונאמי – זה יהיה – נאמר – טיגריס – או מוטב – צפעוני. משהו שלא בא ברעש גדול, מורגש, דרמטי, אלא מתגנב בחשאי, מכה בנשיכה מהירה, כמעט לא מורגשת, קטלנית.
אלא שהמחסום האמריקאי נראה קצת פחות יציב מבעבר על הכן. הבית הלבן מאותת שסוף המלחמה צריך להיות קרוב. אם ירצה לקרב אותו, הוא לא צריך לעשות הרבה. רק להרים את המחסום. לתת לשאר העולם לעשות את העבודה המלוכלכת של קטטה עם ישראל. דמיינו משפט אחד מדונלד טראמפ בנוסח: ״זכותה של צרפת להחליט אם כן או לא לסחור עם ישראל״. זה כל מה שצריך. וטראמפ – כמו יאיר גולן – קם בבקרים מסוימים עם צורך שקשה לו להתגבר עליו לומר איזה דבר שיחולל סערה.
מסקנה? הנה אפשרות שנגדיר ״סבירה״, גם אם לא מובטחת: מרכבות גדעון לא יספיקו לנסוע רחוק. פתיל הסבלנות מתקצר, וכל יום של מבצע מקצר אותו עוד קצת. ישראל יכולה לנסות לפעול מהר. או יכולה לגרור רגליים עד שהעולם יאלץ אותה – או יחלץ אותה – כל אחד על פי פרשנותו – לעצור.
או זה, או ש... יש לא מעט מדינות שהתעקשו על מדיניות שנראתה להן נכונה, גם למול האפשרות של נידוי בינלאומי מתגבר. ברוב המקרים, אלה מדינות שיש בהן מנהיג יחיד, או שמושלת בהן מנהיגות עריצה, שחששם העיקרי הוא מפני אובדן השלטון. כלומר, על השאלה אם ישראל יכולה להתמיד במדיניותה גם למול פעילות נמרצת לבידוד שלה אפשר להשיב בדוגמאות.
רוסיה עושה את זה, צפון קוריאה עושה את זה, דרום אפריקה עשתה את זה לזמן לא מבוטל, סוריה עשתה את זה, איראן עדיין עושה. מסקנה – תיאורטית, אם מרכבות גדעון הן אכן המשכה של מלחמת קיום, גם זה אפשרי. ואם מישהו מזהה כאן תהליכים, הוא עושה זאת על דעתו בלבד.
התרעות פיקוד העורף