לדבריו, ייתכן שהדחייה הזו של ההצעה האמריקנית לא הייתה עצמאית לחלוטין: “אני מנחש שהמלך לא היה אומר את זה אם לא היה לו גיבוי לפני זה מסעודיה או מאיזושהי מדינה ערבית עשירה אחרת שאמרה לו: תשמע, תלך לטראמפ, תגיד לו לא. אנחנו, ארצות ערב, לא מעוניינות לפתור את הבעיה הפלסטינית. אם היינו רוצים לפתור את הבעיה הפלסטינית היינו עושים את זה כבר ב-48’. ארצות ערב, חלקן עשירות מופלגות, היו יכולות לפתור את בעיית הפליטים בעזה לא מהיום ולא מלפני שבוע - גם לפני חמישים שנה היה אפשר לפתור את זה כבר. הן לא רצו. להיפך - בכוונה הן שימרו את הבעיה של הפליטים, הגבילו את צעדיהם”.
בהתייחסו לשליטת מצרים ברצועת עזה בעבר, דקל הסביר: “גם כשמצרים שלטה ברצועת עזה עד 67’, הפליטים לא היו במעמד של אזרחים מצריים. הם היו סוג של מעצר בית - הם יכלו לגור ברצועה, במחנה פליטים, אבל כדי להגיע למצרים צריך רישיון”.
לדבריו, “בעיניהם (של שליטי ערב) בא הנשיא לשנות סדרי עולם ומנסה להוציא את הג’וקר מהחפיסה של ארצות ערב - שזה הפליטים, בעיית הפליטות. אז כהשערה - המלך אמר ‘לא’ לדעתי רק אחרי שהוא קיבל גב חזק מארצות ערב שאמרו לו: אם ארצות הברית תסגור לך את הברזים של הכסף - אנחנו, ארצות ערב, נדאג לכך. כמובן, זו רק השערה שלי”.
לבסוף, דקל סיכום בציון ההחלטות הקולקטיביות של מדינות ערב, שלדבריו חוסמות כל ניסיון לפתור את בעיית עזה באמצעות הגירה או יישוב מחדש של תושביה: “אבל זה נגמר בזה שבוועידות הפסגה של כל ארצות ערב - כולל סעודיה, כולל האמירויות וכל אלה שממש לכאורה הם בצד הנחות של המפה - כולן ביחד קיבלו שתי החלטות מדהימות. א’ - שאף אחת מהן לא תקלוט פליטים בשטחה. אבל מה שיותר חמור - הן התנגדו עקרונית לרעיון של טראמפ ליישב מחדש את תושבי עזה באיזושהי נקודה על פני כדור הארץ. זאת אומרת - הן לא מעוניינות”.
התרעות פיקוד העורף