לא מעט אנשים חששו מהאפשרות שראש הממשלה, בנימין נתניהו, והקבינט יתקפו באיראן ו״ירוויחו״ נקודות פוליטיות. חלקי לא עימהם, ולא בגלל אהדתי לממשלה הרעה הזאת. חובתה של כל ממשלה להסיר חרב מצווארה של ישראל - ואם ישנה הסכמה על לוח הזמנים ורמת האיום של כל גורמי המודיעין והביטחון, זכותה וחובתה לפעול (אכן, רצוי לעשות זאת ביחד עם ארה״ב ולפחות בהסכמתה). לא הכל פוליטי. כך פעלו בזמנם מנחם בגין ואוהד אולמרט; וכך צריך לפעול נתניהו כשיש חרב על צווארנו. ביטחון נטו.
אני אופטימי עם ניסיון. לכן לא ציפיתי ולא הופתעתי. קשה לעזוב סיר בשר. קשה להתרחק מהבופה העשיר. קשה להתנתק ממפעל הג׳ובים ומשוד הקופה הציבורית; ויותר קשה זה לא לישון בלילות, לחשוש מכל נקישה בדלת, וחלילה לקבור ילדים בני 19 ומילואימניקים בני 33 עם שלושה ילדים. מעולם לא קיבלו החרדים כל כך הרבה תמורת הענקת שלטון לנתניהו. המלחמה? כמות הנופלים והפצועים? קריאות המצוקה של הרמטכ״ל? קריסת משפחות המילואימניקים? כל אלה הם רק בעדיפות שנייה אצל מי שאיבדו את המצפן הרוחני וההלכתי ואת המצפון האזרחי והציבורי.
נוהגים לומר שעוד לא נולד האדם שאין לו תחליף, וכי בתי הקברות מלאים אנשים שלא היה להם תחליף. בעיקרון זה נכון, אבל אני עדיין לא מצאתי את המחליף של מייסד ש"ס ומנהיגה הרב עובדיה יוסף ז"ל, שהקים תנועה חברתית ופוליטית גדולה ומשמעותית, שהשפיע כה רבות על חיינו, שהיה מעורב בפסיקות הלכה דרמטיות, ושהכריע בצמתים השונים בענייני מלחמה ושלום. אני נזכר בו רבות משנות ההיכרות עימו ועם פועלו, ותוהה מה היה עושה כעת וכיצד היה נוהג. האם אריה דרעי היה פועל כפי שהוא פועל היום? האם החטופים כבר היו בבית? מה היה דינה של המלחמה הבלתי נגמרת, והאם היה ממשיך לקנות את הסחורה המשומשת שמוכר בנימין נתניהו?
אני חושב ומעריך שאילו הרב עובדיה היה חי היום, החטופים כבר היו בבית כמעט בכל מחיר, הוא היה כותב פסק הלכה ומפעיל לחץ פוליטי. אילו היה חי, אני סבור שהיה מבין את גודל השעה, את צורכי צה"ל ואת הצורך למצב נכונה את הציבור החרדי בתוך החברה הישראלית השכולה והמדממת – והיה פוסק שלצד גרעין לומדי תורה יש גם חובה להתגייס (רוב חברי סיעתו שירתו, והוא תמך בהקמת הנח"ל החרדי).
הרב עובדיה יוסף ז"ל ניצב לאורך כל שנות פעילותו הציבורית לימין צה"ל והמלצותיו, והוא חסר מאוד בישראל המתמודדת והמתפרקת שלנו, שבניה מוחזקים בשבי כבר 616 ימים וששני פוליטיקאים משיחיים מחזיקים ראש ממשלה במקום רגיש, ומחייבים אותו להמשיך במלחמת נצח בעזה. ולאיש היקר, החשוב, המשפיע והאחראי הזה אין מחליף, ותנועתו השתנתה לבלי הכר והפכה להיות ממובילה למובלת ומתוחזקת בג'ובים ובכספים. אבל אין לה דרך, ואין לה מנהיג, ואין לה מנהיגות. היא איבדה את המצפן ומאבדת את המצפון.
אינני יודע אם הממשלה תיפול, או שנתניהו עם ארגז הכלים המניפולטיבי שלו, עם הקופה הגדולה והקטנה ובאמתלות ביטחוניות נכונות ושקריות – יוכל להביא להישרדותה עד למועד שיהיה נוח עבורו. מה שאני כן יודע, שזה יהיה מתסכל אם הממשלה הרעה והחמורה הזאת תגיע לסוף דרכה לא בגלל המחדל הגדול בתולדותינו, לא בשל אחריותה ומחדליה עד לטבח 7 באוקטובר וממנו ועד היום, לא בגלל מחדל החטופים, לא בגלל מחדל הניהול הכושל של המערכה בעזה, ולא בגלל יוקר המחיה והשחיתויות הפוליטיות.
זה יהיה עצוב ומתסכל אם הממשלה הזאת תיפול דווקא על מניפולציה וקומבינה פוליטית של גיוס החרדים, מכסות ועומק הסנקציות. אבל אני, כמו רבים, אתנחם בזה שהיא תיפול, ותהיה לבוחר הישראלי האפשרות להעריך מחדש, להחליט מחדש ולבחור מחדש. השבוע, למשל, פרסם מבקר המדינה דוח על הכישלון בשיקום יישובי הצפון שפונו במהלך המלחמה, וקבע כי מדובר בכישלון של ראש הממשלה נתניהו. אף אחד לא נפל מהכיסא, והממצאים, הלקחים והמסקנות לא החזיקו עד למהדורת החדשות של הערב.
נתניהו אשם? במה הוא לא אשם? הוא נאשם בשלושה תיקים בבית המשפט, הוא נאשם באחריות לאסון מירון, הוא מואשם במכתב אזהרה של ועדת החקירה לצוללות בפגיעה בביטחון המדינה, הוא אחראי ואשם כראש המדינה בכך שאחז בקונספציה של חמאס מורתע באמצעות מימון קטארי, מואשם באי־הגעה לעסקת חטופים, וכעת מואשם באחריות לכישלון הטיפול בתושבי הצפון. נו שוין. אני מעריך שההאשמה הפומבית והרשמית הזאת לא גרעה מתאבונו בארוחת הערב ולא פגעה באיכות השינה שלו. גם הממשלה וגם ראשה מנותקים זה זמן מה מרצפת החיים של העם ובאופן חריג וחמור.
לאחרונה פורסמו שני דיווחים בנושא שיקום הצפון: הראשון – שלשכתו (המיותרת) של השר (המיותר) לענייני מנהלות שיקום הוכפלה פי שניים, והשני – שרק אחוז אחד (!) מתקציב השיקום של הצפון הגיע ליעדו. ואספר לכם מיד מדוע: ישנם ראשי ערים ליכודיות באזור המפרץ והצפון שלוטשים עיניים לתקציבי השיקום לגליל, שתושביו פונו, רכושם נהרס ועסקיהם קרסו. הללו טוענים בחדרי חדרים כי גם הם נפגעו וכי טילים נחתו גם במפרץ, ושהם מצפים מהשר זאב אלקין לעזור להם לשקם את יישוביהם, והם בתמורה ישקמו את מעמדו בליכוד. אם אפשר לשייך בחוק את קריית ארבע לנגב ולגזול את תקציביו, אפשר לעשות זאת גם לגליל. וכך הלאה כמעט בכל תחום.
אז מה אפשר לעשות? מישהו הציע לבדוק ולהחליף את המזוזות בדלת של המדינה. אולי הן פגומות חלילה. אני בינתיים סומך על דונלד טראמפ ועל שתי הידיים השמאליות של ממשלת הימין. וברצינות, אני חושב שהדרך היחידה החוץ־פרלמנטרית להתגבר על המצב, להשאיר תקווה ועתיד לילדינו ולנכדינו, לתת רוח גבית חזקה למפקדים וללוחמים, ליושבי הספר ולעצמנו – היא להבין סוף־סוף שהמחבר והמאחד בינינו גובר אלף מונים על מחלוקות, על בית המשפט העליון או על גלי צה"ל והתאגיד, להבין שהפוליטיקאים וראשי המפלגות מפלגים – פלגנותם אומנותם ופרנסתם.
להבין שאנחנו לא היעד של הממשלה הזאת, אלא מכשירים בארגז הכלים שלה. בחרנו אותם לעבדות, והם לקחו לעצמם שררה. זה לא משנה מי בימין ומי בשמאל. מה שמשנה זה שהילדים שלנו, של תומכי נתניהו ומתנגדיו, של דתיים וחילונים, של בני עיר וכפר – יושבים ביחד בתוך הטנק, מסתערים יחד, מחרפים נפש ביחד, ולעיתים נופלים יחד. מחוץ לנגמ"ש הוריהם שונאים זה את זה, וזה בלתי נסבל, ואסור שזה יימשך. זה צריך להתחיל מהחלטה אישית, לעבור למשפחתית, ואחר כך לקהילתית בבניין, בשכונה, בקיבוץ, בישיבה, בגדוד המילואים ובמקום העבודה. אם זה יקרה – ביחד ננצח באמת.
תהליך הדמוקרטיזציה שהכריז עליו השבוע יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ והמאבק הצפוי בין גדי איזנקוט לבני גנץ על ראשות המפלגה (אולי יהיו מועמדים נוספים) הם חשובים כשלעצמם, אבל בעיניי אין בהם בשורה למחנה המרכז. זה מזכיר לי את הימים שבהם היו כותבים ואומרים: "הייתי בוחר במפלגת העבודה לו רק במקום שמעון פרס היה יצחק רבין, וההפך". אמרתי פעם לבני גנץ שהוא אדם פוליטי, שנוסע במכונית פוליטית באוטוסטרדה הפוליטית לירושלים, ואם חלילה יעצור אותו שוטר פוליטי ויבקש להציג תעודת זהות פוליטית – הוא לא יבין מה כתוב בה.
השאלה היא אם המחנה הממלכתי (שם שדרש איזנקוט עם הצטרפותו, אני אהבתי יותר את "כחול לבן") תהיה מרכז וימינה כמו גנץ או מרכז ושמאלה כמו איזנקוט, והשאלה היא אם מקומו של איזנקוט הוא במחנה הממלכתי, או למשל באיחוד בין יאיר לפיד לאביגדור ליברמן, או בגוש עם יאיר גולן (שיש לו תעודת זהות פוליטית ברורה ומנדטים בהתאם). בקיצור, הייתי משקיע קצת יותר מאמץ במחשבה על מהי הדרך, מהו המצע (מילה גסה אבל מתבקשת), מהם היעדים ומיהו קהל היעד (אי אפשר שיהיו כולם). אגב, אני חושב שגנץ סובל מהמחלה שלי: כמוני, הוא רוצה שכולם יאהבו אותו מדן ועד אילת. לי יש הלוקסוס הזה (בינתיים), לגנץ אין.
יש לי קשר אישי ופינה חמה לבית האבות "נווה אורנים" בגדרה. יש שם הרבה מחלקות לרמות שונות של ותיקים וסיעוד, ויש צוותים טובים ומכשירים שם גינה גדולה, אבל דבר אחד שהדיירות והדיירים מבקשים ואין, זה בית כנסת. אז הוחלט להקים שם בית תפילה וקהילה, ולהקדיש אותו לזכרו ולעילוי נשמתו של יותם חיים ז"ל, שנחטף ב־7 באוקטובר ונורה בשוגג בידי כוח צה"ל לאחר שהצליח לברוח משבי חמאס עם חבריו אלון שמריז וסאמר אל־טלאלקה.
בטקס הנחת אבן הפינה דיברו הרב הראשי דוד לאו ואמו של יותם איריס חיים, ועכשיו צריך להפוך חלום למציאות וזקוקים לעזרתכם ותרומתכם. אפשר לפנות אליי דרך המייל ואחבר אתכם, בתוספת ברכתי (כמו של רב), או לתרום ישירות באתר: www.charidy.com/habadd. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.