אני אופטימי עם ניסיון. לכן לא ציפיתי ולא הופתעתי. קשה לעזוב סיר בשר. קשה להתרחק מהבופה העשיר. קשה להתנתק ממפעל הג׳ובים ומשוד הקופה הציבורית; ויותר קשה זה לא לישון בלילות, לחשוש מכל נקישה בדלת, וחלילה לקבור ילדים בני 19 ומילואימניקים בני 33 עם שלושה ילדים. מעולם לא קיבלו החרדים כל כך הרבה תמורת הענקת שלטון לנתניהו. המלחמה? כמות הנופלים והפצועים? קריאות המצוקה של הרמטכ״ל? קריסת משפחות המילואימניקים? כל אלה הם רק בעדיפות שנייה אצל מי שאיבדו את המצפן הרוחני וההלכתי ואת המצפון האזרחי והציבורי.
אני חושב ומעריך שאילו הרב עובדיה היה חי היום, החטופים כבר היו בבית כמעט בכל מחיר, הוא היה כותב פסק הלכה ומפעיל לחץ פוליטי. אילו היה חי, אני סבור שהיה מבין את גודל השעה, את צורכי צה"ל ואת הצורך למצב נכונה את הציבור החרדי בתוך החברה הישראלית השכולה והמדממת – והיה פוסק שלצד גרעין לומדי תורה יש גם חובה להתגייס (רוב חברי סיעתו שירתו, והוא תמך בהקמת הנח"ל החרדי).
הרב עובדיה יוסף ז"ל ניצב לאורך כל שנות פעילותו הציבורית לימין צה"ל והמלצותיו, והוא חסר מאוד בישראל המתמודדת והמתפרקת שלנו, שבניה מוחזקים בשבי כבר 616 ימים וששני פוליטיקאים משיחיים מחזיקים ראש ממשלה במקום רגיש, ומחייבים אותו להמשיך במלחמת נצח בעזה. ולאיש היקר, החשוב, המשפיע והאחראי הזה אין מחליף, ותנועתו השתנתה לבלי הכר והפכה להיות ממובילה למובלת ומתוחזקת בג'ובים ובכספים. אבל אין לה דרך, ואין לה מנהיג, ואין לה מנהיגות. היא איבדה את המצפן ומאבדת את המצפון.
אינני יודע אם הממשלה תיפול, או שנתניהו עם ארגז הכלים המניפולטיבי שלו, עם הקופה הגדולה והקטנה ובאמתלות ביטחוניות נכונות ושקריות – יוכל להביא להישרדותה עד למועד שיהיה נוח עבורו. מה שאני כן יודע, שזה יהיה מתסכל אם הממשלה הרעה והחמורה הזאת תגיע לסוף דרכה לא בגלל המחדל הגדול בתולדותינו, לא בשל אחריותה ומחדליה עד לטבח 7 באוקטובר וממנו ועד היום, לא בגלל מחדל החטופים, לא בגלל מחדל הניהול הכושל של המערכה בעזה, ולא בגלל יוקר המחיה והשחיתויות הפוליטיות.
נתניהו אשם? במה הוא לא אשם? הוא נאשם בשלושה תיקים בבית המשפט, הוא נאשם באחריות לאסון מירון, הוא מואשם במכתב אזהרה של ועדת החקירה לצוללות בפגיעה בביטחון המדינה, הוא אחראי ואשם כראש המדינה בכך שאחז בקונספציה של חמאס מורתע באמצעות מימון קטארי, מואשם באי־הגעה לעסקת חטופים, וכעת מואשם באחריות לכישלון הטיפול בתושבי הצפון. נו שוין. אני מעריך שההאשמה הפומבית והרשמית הזאת לא גרעה מתאבונו בארוחת הערב ולא פגעה באיכות השינה שלו. גם הממשלה וגם ראשה מנותקים זה זמן מה מרצפת החיים של העם ובאופן חריג וחמור.
להבין שאנחנו לא היעד של הממשלה הזאת, אלא מכשירים בארגז הכלים שלה. בחרנו אותם לעבדות, והם לקחו לעצמם שררה. זה לא משנה מי בימין ומי בשמאל. מה שמשנה זה שהילדים שלנו, של תומכי נתניהו ומתנגדיו, של דתיים וחילונים, של בני עיר וכפר – יושבים ביחד בתוך הטנק, מסתערים יחד, מחרפים נפש ביחד, ולעיתים נופלים יחד. מחוץ לנגמ"ש הוריהם שונאים זה את זה, וזה בלתי נסבל, ואסור שזה יימשך. זה צריך להתחיל מהחלטה אישית, לעבור למשפחתית, ואחר כך לקהילתית בבניין, בשכונה, בקיבוץ, בישיבה, בגדוד המילואים ובמקום העבודה. אם זה יקרה – ביחד ננצח באמת.
בטקס הנחת אבן הפינה דיברו הרב הראשי דוד לאו ואמו של יותם איריס חיים, ועכשיו צריך להפוך חלום למציאות וזקוקים לעזרתכם ותרומתכם. אפשר לפנות אליי דרך המייל ואחבר אתכם, בתוספת ברכתי (כמו של רב), או לתרום ישירות באתר: www.charidy.com/habadd. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף