השאלה הגדולה המרחפת מעל המזרח התיכון אינה "האם תתחדש הלחימה", אלא "מתי יבוא הסבב הבא ובאיזו חזית". אומנם בתיווך האמריקאי הושגה הפסקת אש, אך בלעדיה כל צד ממשיך לפעול לפי קווי המתאר האסטרטגיים שעמדו בבסיס הסכסוך: ישראל רואה בעצירת הגרעין האיראני יעד לאומי עליון, ואיראן אינה מוותרת על פרויקט הגרעין שלה – גם אם הוא שב כעת למעמקי האדמה. השחקנים נותרו במקומם, המשחק יימשך, איש לא משלה את עצמו שזה נגמר.
הפסקת האש בין ישראל לאיראן אינה תולדה של תהליך דיפלומטי מעמיק, אלא של איזון רגעי של אינטרסים. ישראל ביקשה לקטוף הישג טקטי משמעותי וחיסלה שורה של מתקנים, מחסנים ובסיסים. איראן מצידה ספגה מכה קשה אך לא מערערת יציבות, ובחרה להימנע מסבב נוסף מול חיל האוויר האמריקאי, שכבר תקף בפורדו, באספהאן ובנתנז.
אחד התרחישים האפשריים, הפסימיים אך מציאותיים כפי שמעריכים בישראל, הוא "מלחמה מתגלגלת" – סבבים קצרים, ממוקדים, אך הרסניים שמתרחשים אחת לכמה חודשים, כל פעם בזירה אחרת: לבנון, סוריה, המפרץ הפרסי. עימות כזה ישחק לאט את היציבות האזורית, יגביר את מעורבות ארה"ב, ויביא לכך שהמערכה לא תסתיים בסבב כולל – אלא תישמר כתשתית לוחמה מתמשכת.
היכן וושינגטון רואה את עצמה בתרחישי ההמשך? לפי ההערכות, ארה"ב תישאר בשלב זה בזירה, אך לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך אינטרס. הנשיא דונלד טראמפ אינו מעוניין בפתיחת חזית חדשה. במקביל, יש לו עניין להוכיח יכולת הרתעה – הן מול איראן והן מול יריביו ומול מבקריו בזירה הפנימית. לכן, כל עוד לא יהיה ניצוץ משמעותי, טראמפ ימשיך ללחוץ על שני הצדדים לשמור על שקט.
עם זאת, אין ודאות שארה"ב תתערב שוב צבאית אם תיפתח לחימה רחבה נוספת. טראמפ עצמו סיפק התבטאויות סותרות – פעם נאמר ש"אמריקה סיימה לתקוף באיראן", ובהזדמנות אחרת – "אם יהיה צורך, נתקוף שוב". אבל מעבר לאמירות ולציוצים יש גם מציאות. תמיכת הקונגרס בפעולה נוספת אינה מובטחת, והחברה האמריקאית מתוחה מספיק בלאו הכי. זו חולשה אסטרטגית שעלולה להכניס את ישראל לדילמה קשה, אם וכאשר תחליט להנחית מכה מקדימה נוספת.
ובכן, הואיל והפסקת האש בין ישראל לאיראן, נכון לרגע זה, היא יותר תוצאה של תיווך ומיצוי טקטי מאשר פרי של הבנה אסטרטגית עמוקה - התוצאה היא מציאות מסוכנת: חזית שנראית שקטה, אך רועמת מתחת לפני השטח. מה שיכריע אם השקט הזה יישמר או יקרוס – הוא לא רק התנהלותן של ישראל ואיראן, אלא בעיקר שאלה אחת גדולה: האם ארה"ב תמשיך להחזיק את הקצוות, או תשחרר ותצפה מהצד?
כאילו ביקש לומר: "תודה שצפיתם, עכשיו אפשר לסגור את הסדרה". הוא אפילו העניק שם דרמטי לפרק הזה בהיסטוריה: "מלחמת 12 הימים". לא מותיר מקום לספק — מבחינת טראמפ, העלילה הסתיימה, הנקודה הושמה. אבל האם העולם כולו מוכן לחיות לפי התסריט שכתב?
כבר בימים הראשונים שלאחר ההכרזה הדרמטית, התברר שהמציאות אינה מצייתת לדרמה: כפי שהדגשנו, הפסקת האש התגלתה כרופפת למדי כשישראל ואיראן המשיכו בהפצצות הדדיות. טראמפ נזף בשתיהן במילות גנאי בוטות ודרש להפסיק את האש. הן נענו, לפחות זמנית. ובכל זאת, סימני השאלה נותרו בעינם. האם מדובר בנקודת מפנה בדרך לפיוס אזורי, או שמא זוהי רק אתנחתא לקראת סבב הדמים הבא?
תנאי הפסקת האש לא פורסמו במלואם, ולא ברור עד כמה נפגעה תוכנית הגרעין של איראן — זאת על אף הצהרות טראמפ כי זו "הושמדה לחלוטין". דוח מודיעיני ראשוני של הפנטגון שהודלף ל־CNN, הצביע על עיכוב של כמה חודשים בלבד. הבית הלבן דחה את ההערכה: "שגויה לחלוטין". מעבר לכך, המשטר האיראני עלול להתחפר עוד יותר בעמדותיו, ובכך לחבל בכל סיכוי להסדרה דיפלומטית ארוכת טווח — כזו שתוכל לסיים סכסוך שמבעבע כבר עשרות שנים.
רגע לאחר הפסקת האש הרעועה הטיל נשיא ארה"ב פצצת אטום מסוג אחר. טראמפ פרסם - לא פחות ולא יותר - מסר עבור מערכת המשפט הישראלית: או שתבטלו את המשפט של נתניהו, או שתחשבו מחדש על טיב הברית בינינו. אלא שמאחורי מחוות הנאמנות האישיות, מסתתרת דרישה ברורה יותר: ההגנה האמריקאית על ישראל תובעת מחיר. והמחיר הזה, לפחות לפי ההיגיון שמוביל את טראמפ, יכול להיראות כך: שיתוף פעולה פומבי עם קו ההנהגה האמריקאית ושמירה על נאמנות מדינית מוחלטת גם בזירות נפיצות כמו הסוגיה הפלסטינית או הסכם הגרעין; אולי בקרוב נגלה שלאמריקאים יש טיוטת הסכם של הפסקת האש ברצועת עזה – ועל ממשלת ישראל להתיישר עימה.
התרעות פיקוד העורף