תחילה, שתי הנחות יסוד לדיון; האחת, בית המשפט העליון יצר לעצמו עמדה של "מנהיגות־על" במדינת ישראל, ועקב כך על שופטי העליון להיות ניחנים בתכונות מנהיגותיות מהמעלה הראשונה. כי אין ארוחות חינם ואין הסמכות שנטל בית הדין העליון פטורה מערכי מנהיגות. הנחת היסוד השנייה היא כי לכל שופט יש מרחב שיקול דעת גדול בפסיקותיו, ואין 'חוק־על' מוחלט וחד־משמעי.
לראיה: רבות מהחלטות בית המשפט העליון ובתי דין אחרים מתקבלות ברוב קולות כזה או אחר. משמע, שופטים סבורים כי שופט אחר בפורום השופטים שדן בנושא מסוים אינו צודק. שלא לדבר על מצב שבו רמה שיפוטית אחת פוסלת רמה שיפוטית אחרת בתהליכי ערעור וכדומה.
לכן, אם מישהו יספר לי שלבתי משפט אין מרחבי תמרון בהחלטותיהם - הוא מספר סיפורים. ויש גם מרחב תמרון שנגזר מתפיסת עולם, כמו ליברלית או שמרנית. עקב האמור, על בג"ץ חלה אחריות מנהיגותית מחד, ואחריות תוצאתית לגורל המדינה מאידך. זאת כמובן על בסיס המשתמע מהעוצמה השלטונית ששופטיו נוטלים לעצמם.
התרעות פיקוד העורף