מה שעיכב את המהלך לא היה רק חמאס ולא רק המציאות האזורית, אלא - גם השיקול הפוליטי של ראש הממשלה. ארגון הטרור חמאס שכבר במרץ וכן - היום מרגיש כי אין לו מה להפסיד, דרש את אותן דרישות, בווריאציות לא מאוד משמעותיות. המסר היה ונותר אותו המסר: אם לא סיום המלחמה, אז לכל הפחות - משא ומתן מיידי וברור על תנאי סיום המלחמה.
על פי ההבנות המתגבשות, ישראל תשיב רק כמחצית מהחטופים החיים, ובתמורה תסכים להפסקת אש זמנית בת 60 יום והקלות הומניטריות משמעותיות. כל זאת, לאחר חודשים של קרבות עזים ברצועה והצהרות על חיסול מוחלט של חמאס. בפועל, חמאס לא רק ששרד – אלא ממשיך לנהל את המשא ומתן מהעמדה החזקה (או נראית ככזאת). הוא מציב תנאים, קובע את הקצב – וממשיך להיות שחקן פעיל. ממשיך להיות.
בינתיים חמאס השיב להצעה האמריקאית תשובה בנוסח של "כן, אבל", מה שמעיד על נכונות להתקדם. טראמפ, מצדו, מפעיל לחץ לסגור את העסקה – גם אם רק בשלב ראשון. על רקע זה, עולה שאלה שמסרבת לדעוך: אם אפשר עכשיו – מדוע לא נחתם כבר אז? ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן מדגיש את שיתוף הפעולה עם הנשיא טראמפ, אך גם את ההבדלים. הנשיא האמריקאי שואף לרשום הסכם שיביא לסיום הלחימה, לרסן את איראן ולחזק את הקשרים עם מדינות המפרץ. נתניהו, לעומתו, מחפש שקט תעשייתי - לפחות עד הפגרה הפוליטית - ודוחה את ההכרעה.
התרעות פיקוד העורף