כעיתונאית, כמגישה בטלוויזיה וכפעילה חברתית, אורלי וילנאי בלטה תמיד בנחישות שלה, שהיו שראו כלוחמנות. זה לא גרם לה מעולם לוותר על עקרונותיה, או למתן את מאבקיה.
יש גילנות בטלוויזיה
"אחרי כמעט 30 שנות עיתונות, שזה היה חלום חיי, הרגשתי תחושת מיצוי נורא קשה", היא מפרטת. "אני לא מצליחה להבין איך נשארים באותה פוזיציה המון־המון זמן. רצינו לעזוב. אני רציתי להשקות את העציצים בבית, לגדל את הילדים, להיות שם, כי עבדתי מאוד קשה. אבל טלוויזיה זה מין כלוב של זהב. אתה מרוויח הרבה כסף, מאפרים אותך, מסרקים אותך. כל פעם שרצינו לעזוב, שכנעו אותנו להישאר. באתי למנכ"ל ערוץ 10 דאז ואמרתי שאני רוצה לעזוב, הוא שאל מה יגרום לי להישאר, אמרתי 'תוכנית חיות' - וקיבלתי. כל הזמן נשארנו. ואז הגיעה הקורונה".
שואבת את הכאב
בתקופת הקורונה היא הקימה את "מרכז חירות", רשת של בתי חינוך לחמלה. "הקמתי את זה עם שותפתי ניצן מייזלס", היא מספרת. "אלה מרכזי חינוך לחמלה במרכזים להצלת בעלי חיים. מגיעים אלינו אלפי ילדים. כשאתה מטפל בבעל חיים שעבר התעללות או הזנחה, אתה מחזיר לו את האמון בבני אדם - וגם לך חוזר האמון".
התרעות פיקוד העורף