לאזרח הפשוט אין כלים להתמודד עם מה שמפלגת השלטון מעוללת לו עכשיו. גם לעיתונאי הוותיק אוזלות המילים. פעם, לא מזמן, רק על המעשה הזה היו מחרידים כאן שמיים וארץ, מחליפים שלטון, הופכים סדרי עולם. על הרבה פחות מזה נפלו ממשלות, התפטרו בכירים, הוקמו ועדות חקירה ופרצו מחאות ענק.
אבל התרגלנו. הכל מנורמל. הכל אפשרי. אין שום דבר מופרך מדי. אנחנו המופרכים. אלה שעוד מצפים למעט היגיון, קורטוב של צדק, שבריר של ממלכתיות או חמלה או דאגה לנושאים בנטל. אנחנו פשוט מופרכים לגמרי. עידן הפייק, העובדות האלטרנטיביות והאמת הסובייקטיבית, בצירוף מכונת הרעל שמקפדת כל ראש עצמאי בשטח, נרמלו את הטרלול.
צריך לחזור על העובדות פעם, ועוד פעם, לתת להן לחלחל, לנסות לעכל, לצבוט את עצמנו, לא להאמין שזה אפשרי. אבל זה אפשרי. לגמרי אפשרי. הנה, זה קרה. ישראל במלחמה. עוד מעט שנתיים. לא היתה כאן מלחמה כזו. רב־זירתית, רב־מערכתית. אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, עשרות אלפי טראומטיים. לראשונה פונו חבלי ארץ שלמים. לראשונה כבש האויב יישובים ובסיסים. לראשונה נוצרו פליטים כאן, בארצנו.
צה"ל נאנק תחת הנטל. הלוחמים הסדירים שחוקים עד דק. המילואימניקים מפורקים. סבב שלישי, רביעי, חמישי. משפחות נקרעות, מקרי הגירושים ממריאים, עסקים קורסים. גל הירידה מהארץ הולך וגובר. החזרה ארצה נחתכה בחצי. הצבא זקוק לעוד 12 אלף משרתים, מהם לפחות 8,000 לוחמים. לא מחר, לא בשנה הבאה. עכשיו.
היא כונסה רק כדי לדון בהדחת יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תוך כדי מלחמה, רק משום שהוא מעז לא לשתף פעולה עם תועבת ההשתמטות. לא, זה לא נתניהו. את נתניהו אנחנו כבר מכירים. רשומים על שמו כבר אסונות רבים. יידעו כל חברי הכנסת שהרימו את ידם בעד התועבה הזו, שהכתם הזה יהיה טבוע גם על מצחם. ללא תאריך תפוגה. לנצח.
התרעות פיקוד העורף