דרכו של כל פוליטיקאי מקצועי היא לומר את מה שנכון לומר לשעתו, מה שמשרת אותו ומעצב עבורו מציאות נכונה - לאו דווקא מה שהוא חושב באמת. אך במקרה הזה נראה שאדלשטיין אמר את מה שהוא באמת חשב. שבוע לאחר מכן, ביום רביעי האחרון, בטקס הדחתו בישיבת הסיעה, רגע לפני ש-29 חברים הרימו יד בעד החלפתו בביסמוט, חזר אדלשטיין על אותו הטיעון: "ההדחה שלי - המסמר האחרון בארון הקבורה של חוק הגיוס".
אם יוצאים מנקודת ההנחה שהמטרה המרכזית והיחידה של המהלך היא באמת קידום חוק הגיוס גרידא - אזי אדלשטיין צודק. לא ברור אם המהלך הפוליטי הזה של פיטורי יו"ר הוועדה, שלא נענה דיו לדרישות השותפים הקואליציוניים של מפלגתו, הוא יותר תמוה או יותר נדיר. גורמים משפטיים בכנסת כבר הבהירו יותר מפעם אחת (הרי אופציית פיטורי אדלשטיין לא נולדה השבוע, אלא ריחפה באוויר במשך כל תקופת הדיונים על חוק גיוס) כי הדחת יו"ר הוועדה עלולה לפגוע בסיכויים שלהם להעביר חוק שיעמוד במבחן בג"ץ.
טקס ההקרבה
אפשר לכתוב עמודים על גבי עמודים של פרשנויות מלומדות שחושפות את דקויות השיקולים הפוליטיים שמאחורי המהלך - וכל זה עדיין מתכנס למשפט שאין אמיתי וממצה ממנו. בנימין נתניהו הקריב את יולי אדלשטיין, מוותיקי וממכובדי מפלגתו - כדי למכור תקווה לחרדים ולהרוויח זמן שלטון נוסף לעצמו. נקודה. סוף פסוק.
בעצם, לא נקודה אלא פסיק. יש עוד תועלת פוליטית חשובה שראש הממשלה בהחלט הפיק מטקס ההקרבה של יולי אדלשטיין. פיטורי ראווה בהצבעה גלויה, כאשר כל אחת ואחד מהנמצאים באולם ירושלים והמתכוננים להרים יד יודעים היטב מי המועמד של הבוס ואת מי הבוס מעוניין להעיף מהתפקיד, כאשר הבוס עצמו יושב במרכז השולחן, מפקח על האירוע, רואה כל יד ויד שמורמת - או שלא - בעד בועז ביסמוט - וגם רושם לו בזיכרון. קשה להפריז בהערכת האפקט ההרתעתי שבמחזה.
באשר לראש הממשלה, הלא הוא גם ראש התנועה - מעבר לתוצאה נטו של החלפת יו"ר ועדת החוץ והביטחון, נתניהו, כאמור, הפיק תועלת נוספת מהאירוע: הפגין כוח ושליטה מלאה בסיעתו לכל מי שאולי חשבו בליבם שייתכן שהבוס היום לא כה חזק ושולט כמו שהיה פעם. זהו אפקט מועיל מאוד במצב של קואליציה רופפת, של אווירת בחירות גוברת והולכת ושל אי-ודאות כוללת לגבי העתיד לבוא.
בפועל, 29 חברי הסיעה לא הצביעו נגד אדלשטיין וגם לא בעד ביסמוט, אלא בעד הישרדותם הפוליטית לעוד כמה חודשים, ועל הדרך - הפגינו נאמנות לבוס. לא ברור מתי נצא לבחירות ומתי אם כן יתקיימו הפריימריז לרשימת הליכוד, אבל בכל מצב לזכות בעוד נקודה אצל ראש הממשלה - אף פעם לא יזיק.
כך או אחרת, הפור נפל, הקורבן הוקרב. יש עוד קצת פרטים פרוצדורליים לבצע כדי להשלים את ההליך הרשמי של מינוי יו"ר חדש לוועדת החוץ והביטחון: כינוס והצבעה בוועדת הכנסת, ולאחר מכן - בוועדת החוץ והביטחון. זה ייקח עוד שבוע, אולי ייתקל באי-שביעות רצון של הייעוץ המשפטי לכנסת, אך בסופו של דבר זה יקרה. ביסמוט ירים כוסית לכבוד הקידום - ומייד יגלה כמה מורכב מצבו החדש ועם מי הוא עתיד להתמודד בתקופה הקרובה.
עוד רגע זה יתחיל: ההפגנות ליד ביתו, המתקפות בפאנלים למיניהם על בסיס יום יומי, טורי הדעה הקטלניים והמשפילים, ההדלפות הלא סימפטיות מדיוני הוועדה, הציטוטים של "בכירים במפלגות החרדיות". היו"ר החדש יצטרך להתמודד עם לחץ ציבורי אדיר תוך כדי ביצוע משימות רבות נוספות.
על ביסמוט להפגין מיומנויות רבות. להיכנס במהירות לעובי הקורה, לכל ענייני החוק, ללמוד את החומר, לקדם דיונים, לגבש טיוטה חדשה - כל זה "מחר בבוקר", כי אין זמן להתארגנויות, הרי הקרבת אדלשטיין הקנתה לנתניהו זמן נוסף מוגבל מאוד, עד אחרי החגים, מינוס תקופת החגים, הווה אומר - כחודש וחצי נטו מתחילת העבודה ועד ההגעה ליעד. או - עד הכישלון ועד סוף האירוע.
במציאות יצטרך בועז ביסמוט למצוא דרך לעבודה משותפת עם הייעוץ המשפטי לא רק לטובת העבודה על נוסח החוק, אלא גם כדי שבשלב הבא היועצת המשפטית לוועדה, ואולי גם היועצת המשפטית לכנסת, יהיו מוכנות להגן על התוצר בבג"ץ. מאוד לא מומלץ לזלזל בשדה המשפטי, אם לא רוצים שהוא יהפוך לשדה מוקשים.
פערים עמוקים מדי
ברגעים שקדמו להדחת יולי אדלשטיין, עמדו בפני בנימין נתניהו שלושה תרחישים פוליטיים אפשריים, כל אחד מהם כפוף להכרעה עקרונית שלו, בעלת השלכות פוליטיות מהותיות. התרחיש הראשון, שכיום, אחרי הדחת אדלשטיין, כבר אינו רלוונטי, הציע מהלך דרמטי עם פוטנציאל לשינוי כיוון: לוותר על חוק הגיוס, כי ברור שחוק אמיתי לא יהיה כל עוד אלה השותפים הקואליציוניים של הליכוד; לחבק את אדלשטיין - ולצאת לבחירות, תוך עיצוב קמפיין חדש תחת הסיסמה "כולנו יולי, לא מכרנו את המשרתים תמורת הישרדות פוליטית".
הבחירה הזו הייתה מחייבת את נתניהו להיפרד רשמית מ"קונספציית הגוש", ששירתה אותו נאמנה בעשור האחרון, ולחתור להקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות. שלשום (רביעי) התרחיש הזה ירד מהפרק.
התרחיש השני הוא היפוכו המוחלט של הראשון, ונראה כי זהו הנתיב שנתניהו בחר בו כעת. חיזוק עיקרון הגוש, ויתור משמעותי לטובת החרדים, ניסיון להעביר חוק גיוס לפי דרישותיהם של גפני, גולדקנופף ודרעי - כל זאת תוך התעלמות מהביקורת, הן מבית והן מחוץ. המטרה: להאריך את ימיה של הממשלה ככל האפשר, ולהגיע לבחירות, קרוב ככל שניתן למועדן המקורי, בהנחה שעד אז תשומת הלב הציבורית לנושא הגיוס תדעך, והפגיעה האלקטורלית תישאר בגבולות הסביר.
אך קיים גם תרחיש שלישי - וחרף מאמצי נתניהו להימנע ממנו, הסיכוי שיתממש אינו מבוטל. גם לאחר פיטוריו של אדלשטיין ומינויו של ביסמוט לראש ועדת החוץ והביטחון, חוק הגיוס עשוי שלא להבשיל. הפערים המשפטיים והחברתיים עלולים להתברר כעמוקים מדי, גם מול רצון פוליטי נחוש ככל שיהיה. ואז, כשנתניהו מוצא עצמו ללא חוק גיוס וללא תמיכת החרדים, האפשרות שייאלץ להקדים את הבחירות עוד השנה הופכת לממשית. ובבחירות האלה, אין ספק: סוגיית גיוס החרדים תהיה בלב הקמפיין. תרחיש ריאלי - וגם כזה שאינו מבשר טובות לנתניהו ולליכוד.
חלון זמן להכרעה
אך גם זה לא הכול, והתרחישים הפוליטיים בפועל כפופים למציאות מורכבת מאוד. גם אם ביסמוט יתברר כבחירה מושלמת, גם אם החוק יקודם יפה ויהיה מוכן לאישור הסופי עם תום פגרת הקיץ - שום דבר מזה לא מבטיח את יציבות הקואליציה והשלמת כהונתה עד סתיו 2026. המציאות הפוליטית שאיתה מתמודד ראש הממשלה, ושתכתיב לו בסופו של דבר את ההחלטות, מורכבת הרבה מעבר לסוגיית גיוס חרדים לבדה. בפועל - נתניהו מצוי בשני משברים מקבילים, כאשר הפתרון של אחד מהם בלבד עוד לא מבטיח את הפתרון הכולל.
בתוך הפאזל הזה גורמים במפלגות החרדיות מזהים את העסקה האפשרית לשחרור חטופים כנקודת מפנה. אם אכן תתגבש בשבועיים הקרובים, ההערכה היא שתלווה בהפסקת אש של כ-60 יום - חלון זמן שבו ייאלץ נתניהו להכריע. בתום תקופת הפסקת האש הזמנית - הוא יידרש לבחור: האם לשוב ולחדש את הלחימה כדי לשמור על נאמנות הימין, ובמקביל לנצל את המומנטום לחקיקת חוק הגיוס שיחזיר את שותפיו החרדים? או שמא, אם אחד מהשניים ייכשל - אם המלחמה תיפסק בלחץ מסיבי שיופעל על ישראל או אם חוק הגיוס לא יבשיל גם אחרי הדחת אדלשטיין - יוותר לבסוף גם על השני ויוביל לבחירות.
התרעות פיקוד העורף