להפריד אצל חילי טרופר בין האישי ללאומי. במיוחד מאז 7 באוקטובר. חבר הכנסת מטעם כחול לבן נושא על כתפיו משא כבד של צער. אנחנו מדברים באחד השבועות הקשים. אתמול הותר לפרסום שמו של חלל אחד. שלשום שלושה.
בתחילת השבוע נפצעו ארבעה בשג'אעייה. באוויר דיבורים על עסקת חטופים חלקית, והמשפחות נטרפות. זוועת הסלקציה בפתח. איך אתה מרגיש, אני שואלת את טרופר. "אני", הוא אומר לקונית, "כמו שהיום שלי נראה".
היום של טרופר נראה בדיוק כמו המצב. בתחילת השבוע עזב את המליאה ויצא אל משפחות הנרצחים בכרם שלום לשתול את הגפנים מחדש ולהקים שם כרם. הבוקר היה בכפר עזה, ניכש את העזובה עם המתנדבים שמכינים את הבתים למשפחות שישובו. "אתמול הייתי אצל משפחה של תצפיתנית שנרצחה ב־7 באוקטובר", הוא אומר.
"משם הלכתי לניחום אבלים אצל משפחה שבנה נפל בשבוע שעבר, ובלילה נסענו לבקר פצוע שאיבד את שתי ידיו וחזר מטיפולים בארצות הברית. כל כך הרבה צער היה שם, וכל כך הרבה תקווה. פגשתי אנשים עם עוצמות שנפגעו והתרסקו ובחרו בחיים. הכל מתערבב".
"בתחילה עלה החובש שמצא אותו בשטח והניח שתי אצבעות בתוך נקודת הפציעה כדי לעצור את הדם ולא שחרר את היד במשך שעתיים, גם בשטח וגם בתוך המסוק, עד שהגיעו לחדר הטראומה. אחר כך עלה הרופא שקיבל אותו במסוק, שניהם הצילו את חייו. הבחור הזה הכיר מישהי מקסימה במחלקת השיקום והתחתן איתה. כל כך הרבה פצועים וקטועי רגליים היו באירוע הזה, כל כך הרבה גבורה ועוצמה. זו הייתה החתונה עם הכי פחות רגליים אבל עם הכי הרבה לב שראיתי בחיי".
"דובר על זה לאורך תקופה ארוכה, אבל כשהם עשו את הצעד התעצבתי מאוד, לא אכחיש. שניהם חברים טובים שלי. אבל כיבדתי את ההחלטה שלהם ואני מסתכל קדימה. צריך פרופורציות בתקופה הזאת. עם כל הצער מסביב, לא אשקע בעצב בגלל פרידה פוליטית".
"ואני זוכר את ההצהרות של שר האוצר כשהתחלנו את פרויקט הסיוע על ידי החברות האמריקאיות. הוא אמר, תזכרו את רגע הניצחון, ככה זה נראה. אז אין לי בדל תלונה לחיילים ולמפקדים שעושים את עבודתם נאמנה תוך סיכון הנפש, ויש הרבה פעולות צבאיות חשובות והכרחיות בעזה, גם במחירים כבדים, אבל בסוף ממשלה לא צריכה להגיד מאיפה היא יוצאת ולאן היא מובילה אלא מה המהלך ומהי התכלית. לא בטוח שהיא יודעת, או גרוע יותר, אולי היא יודעת ולא רוצה לספר לציבור".
לא כולם חושבים כמו טרופר, שמקפיד לקיים קשר קרוב עם משפחות החטופים. "וזה שובר את הלב", הוא אומר בצער. "בסוף אני חלק מהנהגה של מדינה שגם אחרי שנה ועשרה חודשים לא הצליחה להשיב 50 חטופים הביתה. זו צלקת עמוקה שתיחרט לשנים. אני מרגיש אשמה כחלק מהנהגה של מדינה שלא הצליחה להשיב את בניה שאפילו לא נחטפו בשדה הקרב אלא רקדו במסיבה או ישנו במיטותיהם בשלווה".
"אותה ממשלה שמדברת במילים גבוהות על מיטוט חמאס לפני השבת החטופים, ראתה אוהלים של חיזבאללה על הגדר ולא עשתה כלום. זו אותה הממשלה שאפשרה לבלוני הנפץ להגיע לשדרות ולא הגיבה בחומרה, וסייעה בהעברת כסף קטארי לאויב לאורך שנים, ולכן היא האחרונה שיכולה להטיף על הפעלת כוח ועל עוצמה לפני השבת החטופים".
"7 באוקטובר התרחש במשמרת שלה, ובמיוחד במשמרת של העומד בראשה שהיה פה ראש ממשלה כמעט 20 שנה, ולכן האחריות שלו ושל ממשלתו היא להחזיר את החטופים ולהמשיך להילחם. אני לא שוגה בחזיונות על שלום בפתח. אני מבין היטב איזה אויב אכזר נמצא מעבר לגדר, ואני לא נחוש פחות לחסל אותו. עוד נגיע לכולם, אבל עכשיו צריך להשיב את הבנים והבנות".
עוד לפני 7 באוקטובר היה נושא השוויון בנטל פצע מדמם בחברה הישראלית. באה המלחמה והפכה את הדיון לפצצה חברתית. "לפני 7 באוקטובר נושא השוויון בנטל היה שבר ערכי, ועכשיו הוא גם שבר מעשי", מחדד טרופר.
"זה לא רק שהחרדים לא משרתים בכלל, אלא שבגללם אנשים אחרים משרתים הרבה יותר. שורת הקברים מתארכת, אין כמעט קהילה דתית היום שלא נגע בה הצער ומישהו מבניה נהרג או נפצע. אין כמעט בית כנסת שאין בו היום כיסא ריק. גם במובן הזה הנהגת הציונות הדתית בכנסת נמצאת בפער עצום מהציבור הדתי־ציוני ששותף מרכזי בנשיאה בנטל ומשלם מחיר כבד ביותר. הציבור הזה מבין שחייבים פה חוק גיוס אמיתי, אבל מפלגת הציונות הדתית יושבת ביציע, לא מעורבת, כאילו הנושא הזה לא מפריע לה בכלל".
"כל הממשלה הזו, כולל הציונות הדתית, אומרת לחיילים שלה, גם בשנה הבאה תמשיכו לשאת בנטל ולהחזיק את האלונקה, כי אנחנו רוצים להמשיך להחזיק בשלטון. בעיניי הפער על חוק הגיוס הוא בכלל לא בין קואליציה ואופוזיציה אלא בין הממשלה לבין רוב מוחלט בציבור, כולל מצביעי הממשלה הנוכחית, שמבין שצריך חוק גיוס אמיתי".
"כשהייתי בממשלה בשמונת החודשים הראשונים, הם אמרו לי, גם אם נגייס עכשיו את החרדים זה לא יעזור למלחמה הזאת כי עד שנכשיר אותם היא תסתיים. מאז עברו שנה ועשרה חודשים, וצעירים שהתגייסו לפני ארבעה חודשים כבר סיימו את ההכשרה ונלחמים בעזה. יש חיילים שנהרגו עוד לפני שסיימו מסלול. כל החרדים היו יכולים לסיים מסלול מזמן ולהיות שותפים בנטל בגבולות".
"יש לי אח מג"ד, אב לחמישה ילדים, שנלחם מאות ימים בשנה. אח נוסף, בן 56, סבא לנכדים, חזר למילואים בג'וליס. בקהילה שלי יש הרוג אחד, שני פצועים קשה ורבים שפצועים קל, וככה זה באינסוף קהילות בארץ. זו ההוויה של אנשי הציונות הדתית בתקופה הזאת. אז מצד אחד המסירות העצומה הזו למען מדינת ישראל מרגשת מאוד, ומצד שני זה מעורר כל כך הרבה זעם כלפי ממשלה שמאפשרת את המשך המציאות המפלה ואומרת בפה מלא, נמשיך לקרוא לכם כי אין לנו פתרון אחר".
"זה פצע מדמם לא רק בגלל שאנשים לא נמצאים בבתיהם ובעבודתם לאורך חודשים ארוכים כי אין מי שיחליף אותם, אלא גם בגלל שהחרדים משתמטים בשם התורה, ואנחנו כאנשים דתיים מאמינים שבשם התורה חייבים לשרת".
"רק לזה לא נשאר, זה כתם גדול על כולם. אבל אני מאמין בדרך ארוכה. ועדת החקירה תקום גם אם ייקח לה זמן. גם באסון מירון, שהיה האסון האזרחי הגדול ביותר עד 7 באוקטובר, הממשלה התחמקה מהקמת ועדת חקירה, ואנחנו בכחול לבן הבטחנו להקים אותה וכך היה. בתקופת המחאה חלק מחברי הממשלה תקפו את הטייסים שסירבו להמשיך להתנדב ושלחו אותם לעזאזל, אותם טייסים שהביאו את הניצחון".
"השיח נוראי, הדיון הלגיטימי האם נכון להתייצב צריך להתקיים, ובמובן הזה הייתה לי מחלוקת עם חלק מהטייסים. לא כולם חתמו על המכתב, אבל לרגע לא חשבתי שלא מדובר בפטריוטים, שגם אם אני חלוק עליהם, אני מאמין בהם. נדמה לי שהיום גם הממשלה שלאורך תקופה ביזתה אותם ואפילו מישהו אמר שלא נורא אם יהיו שתי טייסות פחות, מבינה שאי אפשר היה להפציץ באיראן ולנצח בלעדיהם".
"האחריות העליונה של ממשלה היא לשמור על הלכידות הפנימית. ובמובן הזה הממשלה הנוכחית כשלה כישלון חרוץ. היא הביאה לפילוג בשורה ארוכה של מהלכים. זה לא שלא היו גורמים אחרים שתרמו את תרומתם לשסע, אבל בסוף אין סימטריה בין אזרח למנהיג, ואם נבחרת להוביל, מוטלת עליך אחריות עליונה לאחד את השורות".
בממשלה הספיק לכהן כשר התרבות והספורט, כשר המדע והטכנולוגיה וכשר בלי תיק. לפני חודשים אחדים, בעיצומה של המלחמה, הוציא לאור את הספר "טיפות במדבר, תקווה בארץ פצועה", שמנסה להגדיר את המרכז הישראלי ומציע דרכים להתמודד עם המחלוקות הקיימות בחברה.
"הדבר שאנחנו הכי צריכים בתקופה הזו הוא תקווה", הוא מבאר. "הטיפה מדגישה את החשיבות של המעשים הקטנים במיוחד בתקופות פצועות. כולנו מצולקים, אבל גם בתוך הפצעים אני מוצא אינסוף תקווה. הדבר העיקרי שמנהיגות צריכה בעת הזאת הוא לתת תקווה. לא אופטימיות עליזה ומנותקת, אלא פעולה, משהו אקטיבי".
"לכל אורך השנתיים הכואבות הללו, בכל מקום שאני מסתובב, אצל כל האנשים שאני פוגש, משפחות שכולות, פצועים שאיבדו איברים, חטופים שחזרו הביתה, אני מוצא תקווה. הספר מנסה להדהד את הקולות שלהם".
התרעות פיקוד העורף