הבעיות אומנם לא תמיד נפתרות בכוח האינרציה, ולעיתים אף מחריפות והופכות לכרוניות. אך העיקר שהקליידוסקופ ממשיך להסתובב. צריך רק לעקוב אחרי החרוזים, עד שיסתדרו לתבנית הרצויה – ואז אפשר לצאת לבחירות, ושוב לנצח בהן – למרות הכל. כל מה שקורה פה בשנתיים האחרונות – זה בדיוק זה. יישום מושלם של "שיטת משיכת הזמן" על ידי אומן השיטה.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 ראש הממשלה הציץ בקליידוסקופ וראה שחור. החרוזים הסתדרו בצורת תמרור: "סוף דרך ללא מוצא". השרים שלו הוכו הלם ותדהמה והתחילו לספור לאחור – עד לנפילת הממשלה. על נתניהו הם הסתכלו כעל גופה פוליטית השייכת לעבר שלא יחזור. "אין ראש ממשלה שישרוד קטסטרופה בסדר גודל כזה" – טען הרוב.
ורק ראש הממשלה ידע ששום דבר לא נגמר – צריך רק לשרוד את הרגעים הראשונים, עד ששיטת משיכת הזמן המנצחת תעשה את העבודה. והיא עשתה. צעדות "ועדת חקירה עכשיו" נגמרו, גם השאלות של העיתונאים נגמרו – ונתניהו ממשיך. הממשלה לא נפלה, והקואליציה לא קרסה – להפך, היא אפילו התחילה לשקם את מעמדה האלקטורלי.
כל מי ששוחח עם ראש הממשלה בימים שאחרי התקיפה באיראן יצא עם אותו הרושם: נתניהו שואף לעסקה ולסיום המלחמה. נשאר רק למסגר את תמונת הניצחון. התקווה להכריז על השגת הסכם הפסקת אש במעמד חגיגי בבית הלבן התנפצה תוך כדי ביקורו בוושינגטון. נתניהו שידר אכזבה קשה – וזאת לא הייתה הצגה, אלא אמת לאמיתה.
הוא כן רצה עסקה ולא רצה בהמשך המלחמה - שהפסיקה לשרת אותו פוליטית וגורמת לנזק בינלאומי אדיר. העסקה לא קרתה – כי חמאס ראה את קמפיין ההרעבה שתפס תאוצה מעבר למצופה. חמאס פיתח תיאבון – ופוצץ את המשא ומתן בקטאר. נתניהו מצא עצמו ללא עסקה שנראתה בהישג יד, ואל מול האופציות הגרועות בלבד.
מבחינת נתניהו, הסיפור הוא כבר לא האיום של בן גביר וסמוטריץ' בפרישה. לאחרונה הם גם לא ממש מאיימים, וגם לו היו מאיימים ואפילו מממשים את האיום – הבחירות בלאו הכי יתקיימו בעוד שנה לכל המאוחר, אז אין לראש הממשלה מה להפסיד עד כדי כך. הסיפור האמיתי שגורם לנתניהו להתלבט, להתחבט ולהיקרע – הוא מצב הלוז-לוז שאליו נקלענו, במידה רבה, בגלל אותה השיטה המנצחת של מריחת הזמן. השיטה שהיטיבה עם ראש הממשלה מבחינה פוליטית – הרעה את מצבה של מדינת ישראל כולה.
השבוע, ערב ההכרעה המורכבת על צעדי ההמשך של צה"ל בעזה, הדרג המדיני בישראל ניצב מול הכרעה קשה: האם להוביל כעת למהלך צבאי רחב בעזה – אולי כיבוש כולל – חרף הסיכונים הברורים והמוכרים? או שמא לעצור רגע לפני ולבחור בדרך אחרת להשגת מטרות המלחמה? הבחירה הזאת אינה רק מבצעית. היא שאלה אסטרטגית שמגדירה את המשך הדרך: הכרעה צבאית חלקית, בתנאים בינלאומיים הולכים ומסתבכים – או מהלך מדיני חכם, שמתבסס על תמיכת הקהילה הבינלאומית, שומר על הישגי צה"ל עד כה, ופותח אופק מדיני חדש. ראש הממשלה אומנם המשיך להתחבט, אך כלפי חוץ שידר מסר ברור כי הוא מעדיף את האפשרות הראשונה – הגברת הלחץ הצבאי.
על רקע זה, התוכנית שמציעה הממשלה – כיבוש הרצועה והקמת ממשל צבאי ממושך – איננה רק מסוכנת. ספק אם היא ישימה. והעיקר – היא אינה מבטיחה שחרור חטופים, אינה מבטיחה הכרעה צבאית, אינה מבטיחה את הניצחון המוחלט – אך כן מבטיחה עימות מתמשך עם העולם, עם השלכות אפשריות קשות.
כיבוש עזה יהווה חומר זהב, קלף מנצח עבור קמפיין אנטי־ישראלי נוסף – כזה שלצידו יחוויר "קמפיין ההרעבה" שחטפנו בשבועיים האחרונים וטרם הצלחנו להתמודד איתו. החרפת תנאי החיים בעזה תביא, כפי שקרה בלבנון בעבר, לדיונים במועצת הביטחון ולאיומים אמריקאיים ממשיים על ישראל. תרחיש של עצירת מלחמה בכפייה עלול להתממש, מבלי שישראל תשיג דבר בתמורה.
במקום לדרוש כניעה מוחלטת של חמאס – תנאי שאינו ריאלי – נכון להציג מפת דרכים לסיום המלחמה: החזרת כלל החטופים בפעימה אחת; פירוז מדורג של הרצועה; והבנות בילטרליות עם ארה"ב על פעולות סיכול ממוקדות גם לאחר הסכם. חשוב להדגיש: הדרישות מונחות כבר על השולחן הבינלאומי. צרפת, בריטניה, סעודיה – כולן מצטרפות לדרישה שישראל מנסחת – חמאס לא יוכל לשלוט בעזה בעתיד, ולא יחזור להתחמש. ההזדמנות הדיפלומטית הזאת חסרת תקדים. אך היא תלויה ביוזמה ישראלית ברורה.
מהלך מדיני יזום – בעיתוי הנכון ועם מעטפת בינלאומית – הוא ההזדמנות האמיתית להביא לשחרור החטופים, למנוע החזרת חמאס לשלטון, ולהתחיל בתהליך השיקום הנדרש של צה"ל, הכלכלה והמערכת המדינית. כמו לא פעם בעבר, האתגר אינו טקטי אלא הנהגתי: האם יש לממשלה ולעומד בראשה האומץ לעצור רגע לפני, לשנות את ההחלטות שהתקבלו – ולבחור בדרך הנכונה, גם אם היא קשה, מורכבת ולא עוברת חלק בקרב הבייס.
התרעות פיקוד העורף