"תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה" – כך נפתח הסיפור במסכת ברכות, שבו הוטבע הביטוי "נתפסו על דברי תורה". הסיפור הוא על רבי עקיבא, שהמשיך ללמד תורה למרות גזירת השלטון הרומאי, ונתפס. בסופו של דבר, הוא הוצא להורג בעינויים, בגין כך שהעז למסור את נפשו על לימוד התורה. פפוס בן יהודה, שישב עם רבי עקיבא בכלא הרומאי, אמר לו "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה".
אבל לא רק בלימוד תורה עסק רבי עקיבא. אותו רבי עקיבא, גדול התנאים, היה "נושא כלים שלבן כוזיבא", והשתתף בעצמו במרד נגד האימפריה הרומית. הוא לחם כשעם ישראל היה זקוק ללחימה. הוא ידע למסור את נפשו בשדה הקרב – ומתוך כך, ובאותה נשימה, למסור את נפשו גם על לימוד התורה. התורה לא נלמדה אז מתוך ניכור לחיי העם – אלא מתוך אחריות עמוקה אליו.
והיום? מי הם אלו שקוראים לעצמם "נתפסים על דברי תורה"? אותם אלו שמסרבים לשאת בעול, שמסרבים להתגייס גם למסגרות מותאמות עבורם, שמסרבים אפילו להכיר בכך שיש מצווה אחת, בסיסית, שמי שבאמת למד תורה מכיר אותה: "עזרת ישראל מיד צר". ישנה מחלוקת מתי חלה מלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר, אך גם הדעה המקלה ביותר גורסת "כגון דאתיין אינון עלינן" - כלומר שהאויב בא לטבוח בנו, בדיוק כמו בשבעה באוקטובר.
בפרשת שופטים, פרשת הבר מצווה שלי, התורה מגדירה באופן ברור מאוד את רשימת ה"פטורים" במלחמת מצווה: אדם שבנה בית חדש ולא חנך אותו; אדם שנטע כרם ולא בצר את הענבים הראשונות שלו; אדם שהתארס עם אישה ועוד לא התחתן איתה; וכן "האיש הירא ורך הלבב". בשום מקום אין פטור גורף למי שיושב ולומד תורה. מעבר לכך, זעקתו של משה רבנו מהדהדת עד היום: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?". אין דבר כזה שרוב העם יוצא למלחמה, וחלק קטן יותר יושב בנחת בבית.
החרדים – לא כולם, אבל כמגזר – משלים את עצמם שהם מוסרי נפש. הם חיים בתוך דימוי. אשליה. הם משווים את עצמם לרבי עקיבא, את ממשלת ישראל לאימפריה הרומית, ואת חובתם לשאת חלק בהגנת העם – לרדיפת תורה. כאילו מי שלומד תורה בישיבה בבני ברק נמצא תחת סכנת מוות, כאילו עצם הדרישה לשירות צבאי היא ניסיון להכחיד את התורה.
אבל אין סכנה, ואין רדיפה. להפך. מדינת ישראל מממנת את הלימוד שלהם, מגנה עליהם פיזית, ומאפשרת לתלמידי חכמים אמיתיים ללמוד ללא כל הפרעה. מי שמתגייס – לא מפסיד תקציבים. הוא יכול להמשיך ללמוד, להעמיק בלימוד, לשלב שירות ולימוד, להתמסר רק ללימוד התורה לפני ואחרי השירות הצבאי ללא כל הפרעה, ולהיות גם לוחם וגם בן תורה. יש רבבות כאלה שלא נופלים במאומה מתלמידי הישיבות החרדיות שמשתמטים.
ההבדל הוא לא באיכות התורה. הוא ברוח האחריות. הציבור החרדי מבזה את הזיכרון של רבי עקיבא כשהוא עושה שימוש במילים "נתפסו על דברי תורה". רבי עקיבא שילם על לימוד התורה בכך שבשרו נסרק במסרקות של ברזל על ידי הרומאים. אף בחור ישיבה לא נמצא במצב קרוב לכך במדינת ישראל. להפך – הוא מקבל תקציב, מעמד, יחס מועדף.
לכן ההשוואה הזו היא לא רק מופרכת – היא גם חילול. חילול התורה, חילול של זכר לוחמיה האמיתיים, חילול של מושג מסירות הנפש. ובמובנים רבים – גם חילול ה'.
תלמידי הישיבות החרדיות שהשתמטו משירות צבאי לא נתפסו על דברי תורה. הם פשוט משתמטים ממלחמת המצווה שאליה יוצאים "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" אז אחרים תופסים את מקומם ומשלמים את המחיר - והם ימשיכו לשקר לעצמם שבינם לבין רבי עקיבא יש קשר כלשהו.
התרעות פיקוד העורף