הבעיה היא שכשסמוטריץ’ מדבר על “איבוד אמון” – השאלה היא אם הוא מתכוון באמת, או שזו עוד ירייה באוויר שמיועדת לייצר כותרת, ללחוץ על נתניהו - ובעיקר, להגיע ללבבות של הבייס המאוכזב. כי גם הפעם, כמו באיומים קודמים (והיו לא מעט כאלה), הוא לא מציב אולטימטום ברור ולא מאיים בפרישה מהממשלה. הדרישה שלו – לכנס שוב את הקבינט ולשנות את ההחלטה – היא אולי “ברורה”, אבל לא מגובה בקלף פוליטי אמיתי.
אלא שמעבר לטיעון הצבאי, יש כאן פצע אישי. בין נתניהו לסמוטריץ’ נבנה בשנה וחצי האחרונות גשר צר מאוד של אמון, אחרי תקופה של קרירות וחשדנות, על גבול ניכור (“שקרן בן שקרן”, זוכרים?). נתניהו אף הפך עבור סמוטריץ’ למנטור בנושאי ביטחון לאומי. סמוטריץ מצידו בנה לעציו תדמית של "מבוגר ניצי, אך אחראי". השבוע, או - ליתר דיוק - בלילה שבין חמישי לשישי , מבחינת סמוטריץ’, הגשר הזה קרס בבת אחת. תחושת האכזבה ניכרת בין השורות הרבה יותר מהשיקולים האסטרטגיים.
והמשבר הזה רחב יותר מסמוטריץ’. החרדים ממילא על הגדר, בן גביר באותו צד של סמוטריץ’ בנושא הזה, אך מעדיף לא לאיים לשווא, ושני שותפים מרכזיים בממשלה מתנגדים בגלוי למהלך המדיני־ביטחוני המרכזי ביותר שעליו החליט הקבינט. במצב כזה, חוזרת התהייה הפוליטית שמשליכה ישירות על הסוגיה המדינית- ביטחונית: קשה לראות איך הקואליציה הזו ממשיכה לתפקד לאורך זמן.
סמוטריץ’ אולי איבד את האמון בנתניהו, אבל הציבור איבד מזמן את האמון באיומים שלא מתממשים. הוא יכול להמשיך לדבר על הכרעה, ניצחון וסיפוח, אבל בלי לגבות את זה בצעד פוליטי אמיתי, הוא יישאר בינתיים עוד שר ממורמר סביב שולחן הממשלה, לא מנהיג שמסוגל באמת לשנות את הכיוון. בתור, פוליטיקאי חכם ומנוסה - בצלאל סמוטריץ' יודע את זה. גם לו קשה, לא פחות מנתניהו. גם לו ברורים המחירים, ולא ברור אילו מהמחירים יהיה מוכן לשלם.
התרעות פיקוד העורף