הוא פתח במהלך קלאסי: הצגת השלב הנוכחי, "ההכרעה", כשלב טבעי והגיוני אחרי שכביכול כבר "כבשנו את כל הרצועה". גם אם בפועל זה לא המצב, ניסוח כזה גורם לציבור להרגיש שהדברים מתקדמים בקו ישר וברור. זהו "עוגן נרטיבי" – מושג שמתאר נקודת פתיחה שמסדרת את כל הסיפור סביב הנחת יסוד אחת, כך שהמאזין מקבל אותה כברירת מחדל ולא בוחן אותה מחדש.
ואז בא אחד המהלכים הרטוריים המעניינים בנאום: ההנגדה בין מהירות לבין איטיות. כשדיבר על מטרות המבצע – הקצב היה מהיר, כמעט טכני, כאילו הן מובנות מאליהן ולא דורשות עיכוב או בחינה. אבל כשעבר לדרישות חמאס, הקצב השתנה – כל דרישה נאמרה באיטיות, בקול מדוד, עם הפסקות. זהו כלי פסיכולוגי ידוע: המוח מקשר בין איטיות לדגש, לחשיבות ולעומק הבעיה, בעוד שמהירות יוצרת תחושת שגרה וחוסר מחלוקת. התוצאה: המאזין יוצא עם תחושה שתנאי חמאס הם קיצוניים ומופרכים, בעוד שמטרות המבצע הן כמעט עובדות יסוד שלא ראוי לחלוק עליהן.
אחר כך הגיע המעבר האהוב עליו, מהמיידי להיסטורי. עזיבת כאן ועכשיו לטובת "צומת היסטורית" ו"שינוי פני המזרח התיכון" היא טקטיקה מוכרת להסחת המבט מהמקום שבו הכאב והביקורת חיות, למרחב שבו הוא המנהיג שמשרטט את ההיסטוריה. זו אינה רק בריחה קדימה – זו הזזת הזירה למקום שבו הוא בלתי נבדק בזמן אמת.
המשפט "אני חייב להגיד את האמת – הניצחון טרם הושלם" הוא לא הודאה, אלא קריאה לגיוס מחדש. במבנה כזה, החלק שלפני המקף מעורר ציפייה לדרמה, והחלק שאחריו מצדיק את המשך הדרך. ההנגדה בין "אין ברירה להיכנע" לבין "אין ברירה להכריע" חותמת את הנאום בדיכוטומיה שמאפשרת רק בחירה אחת נכונה.
וכאן מתגלה אחד הכלים החזקים בארסנל הרטורי שלו: טכניקת "הסולם הצר". במקום לתת למאזינים רוחב של אפשרויות מדיניות – הסכם חלקי, שלבים הדרגתיים, הסדרי ביניים – הוא מציג רק שתי ברירות קיצוניות: ניצחון מוחלט או כניעה מחפירה. זה מה שמכונה "false binary" אשליה שיש רק שני נתיבים אפשריים, כשבמציאות יש עשרות אפשרויות בין הקטבים. הטכניקה הזו מבטלת במכה אחת את כל הקולות המתונים והמורכבים, ומשאירה את המאזין עם תחושה שכל מי שלא תומך ב"ניצחון מוחלט" הוא בעצם תומך ב"כניעה מחפירה".
התרעות פיקוד העורף