הכאב, הדאגה והדכדוך בימים טרופים אלה, אחרי שנתיים כמעט של מלחמה שעדיין לא רואים את סופה, נובעים בעיקר מהיעדר מנהיגות פרגמטית ואמיצה, שטובת המדינה לנגד עיניה. לאורך 75 שנות המדינה עד להקמתה של הממשלה הנוכחית עברו על ישראל לא מעט תקופות קשות, מלחמות, אסונות, משברים כלכליים וחברתיים. למרות כל אלה, רוב העם בישראל, גם החלק שהתנגד לממשלות שכיהנו, ידע שיש על מי לסמוך – בהנהגה המדינית ובהנהגה הצבאית.
הרמטכ”ל זמיר ניצב כעת בראש צה”ל לקראת הכניסה המחודשת ללב עזה, על פי החלטת הדרג המדיני. צעד זה צפוי לסכן את חייהם של החטופים החיים שנמצאים בידי חמאס, וכמובן את חייהם של חיילינו, במלחמת גרילה מול אויב שאין לו מה להפסיד ואין לו ברירה אלא להילחם על חייו מתוך המנהרות שהוא בנה והכין למערכה זו.
זהו אויב שמכיר היטב את השטח והוא כבר הוכיח לנו שבפעולות גרילה מתוכננות הוא מסוגל לגבות מצה”ל מחיר דמים גבוה. כל זאת, בשעה שהציבור הישראלי אינו רואה את האור בקצה המנהרה שהממשלה מובילה אותו לתוכה, וכמובן אינו יודע מי אמור לנהל בהמשך, במציאות הבלתי אפשרית, את חייהם של כשני מיליון עזתים ברצועה.
התרעות פיקוד העורף