צה"ל, מצידו, ניסה לעשות את המקסימום והפעם אפילו הפגין מהירות לא רגילה בהוצאת תגובה. פורסמה הודעה שבה דובר צה"ל פירט את הנסיבות, הדגיש את המחויבות לדין הבין לאומי, ואת העובדה שחמאס עושה שימוש ציני במתקנים רפואיים כמגן אנושי וכבסיס פעולה. עד כאן - תגובה אולי לא בין המבריקות שידעה ההסברה הישראלית, ועדיין - תגובה עניינית, מגובה בעובדות.
כך לא מנהלים קרב על תודעה. קודם כול מסבירים. מציגים את העובדות, חושפים את הציניות הרצחנית של חמאס, מזכירים לעולם שחטופים ישראלים הוחזקו בין כתליו של אותו בית חולים, ושעדי ראייה - כמו החטופה המשוחררת שרון אלוני קוניו - העידו על כך במילים מצמררות. אחר כך, ורק אחר כך, מביעים צער על נפגעים חפים מפשע. בסדר הזה, לא להפך.
לא צריך להיות מומחה גדול להסברה כדי להבין את המשוואה הפשוטה: הלגיטימציה של ישראל במלחמה נמדדת במספר ההרוגים האזרחיים הנתפס בעיני העולם. חמאס מבין זאת היטב ומשחק על זה. ישראל, לעומת זאת, נראית כאילו שכחה את הלקח הבסיסי. במקום לנהל מערכה הסברתית יזומה, עם מסרים ברורים ומתואמים מראש, עם תגובות מהירות, מדויקות ומתואמות בין כל הגורמים, מתנהלת בריאקטיביות, מתנצלת לפני שמסבירה, ובעיקר - משדרת אדישות לתפיסת העולם של בעלות בריתה.
וזה לא רק עניין של הודעות לעיתונות. זה דפוס. הבעיה ההסברתית-תדמיתית-דיפלומטית היא גדולה יותר ומורכבת הרבה יותר מתקרית ספציפית כזאת או אחרת.
יש לכשל ההסברתי מרכיבים רבים. בין היתר - התבטאויות פרובוקטיביות של שרים - מצולמות, מצוטטות, מתורגמות, מתפרסמות. ממשלה שמסרבת להשתיק, להוקיע, להטיל סנקציות פנימיות - משדרת שהיא מזלזלת. וברגע ששותפים בין לאומיים חשים שמזלזלים בהם, הם מפנים את הגב. ככה פשוט. מה שהיה בתחילת המלחמה - הון עצום של אהדה והבנה - נמס כלא היה.
במקום להתבכיין על "התקשורת העוינת" ועל "העולם האנטישמי", הגיע הזמן להפנים: הבעיה אינה בחוץ - או לפחות לא רק בחוץ. יש צורך בבדק בית אמיתי ובאיתור הכשל שמתחולל בפנים.
התרעות פיקוד העורף