באשר למקומה של מפלגת ישראל ביתנו ברשימה הגדולה האפשרית – ליברמן, השחקן הוותיק בזירה, לא מוכן לבנות מגדלים באוויר. אין טעם בדיבורים ריקים כל עוד אין תאריך בחירות באופק, כל עוד לא ידועה תמונת השחקנים המלאה, כל עוד לא נערכו סקרי עומק. ההחלטות האמיתיות על איחוד, כן או לא, יתקבלו אפילו לא בעת פיזורה של הכנסת, אלא קרוב לשיאו של קמפיין הבחירות לקראת סגירת הרשימות המשתתפות במרוץ.
המתח הגדול נמצא במרכז־ימין: כמה וכמה מנדטים, קרוב לוודאי, לא יחזרו לנתניהו. הם מחפשים דמות ממלכתית שלא תפסול את הליכוד, תבטיח שלא תקים "ממשלה שמאלנית מדי", ותישאר על הקו הממלכתי. כאן גנץ יכול להיות מוקש: אם יהיה גבולי בסקרים לקראת הבחירות ובכל זאת ירוץ – הוא עלול לא לעבור, והקולות יישרפו. אם ייפול באופן מובהק אל מתחת לאחוז החסימה, גם מחנה איזנקוט יצטרף לקריאה שיפרוש. בינתיים, מבחינת נתניהו, גנץ הוא אופוזיציה מהחלומות: מציג עצמו כאלטרנטיבה, מרים קמפיין בעד כל טוב ונגד כל רע, ובסוף – נשאב פנימה. אין בדיחה צינית מזו: האדם הכי לא מתאים תופס את המשבצת הכי מבוקשת – המתינות, ההסכמות, דרך האמצע.
ומכאן אל האיש עצמו. הפוליטיקה הישראלית לא סובלת ואקום. כשמישהו נחלש – מישהו אחר ממלא את החלל. בני גנץ הוא הדוגמה העכשווית ביותר לכך. האיש שהחזיק בידיו את חלום ההחלפה של נתניהו, שנהנה מסקרים מסחררים, הפך בתוך שנה לנטל על מחנהו. כעת הוא מתנדנד סביב אחוז החסימה – נתון בלתי נתפס למי שנחשב עד לא מזמן לראש הממשלה הבא. זה לא אירוע אקראי, אלא הצטברות של התנהלות רשלנית, חולשה אישית ובלבול אסטרטגי.
כאן נכנס הכשל המובנה: היסוס. גנץ מתקשה להכריע. הוא יודע להחזיק חודשים מול שוקת שבורה, לנוע מצד לצד, להטיח אולטימטום – ואז לסגת. זה היה סביב ההחלטה לפרוש מהממשלה, וזה חזר קודם לכן בכל צומת בקריירה. הציבור מזהה: האיש לא מחליט. בפוליטיקה.
אבא, אל תלך
בצומת הזה שאלת עתידו של גנץ היא כבר לא עניין אישי אלא אלקטורלי נטו. אם ימשיך לרוץ כשהוא גבולי – הסיכון לבזבוז קולות מוחשי. אם יירד בבירור אל מתחת לאחוז החסימה – גם מחנה איזנקוט יישר קו עם הקריאה שיפרוש. האופוזיציה זקוקה לשני דברים: מפלגה אחת שגדולה מהליכוד, ויכולת להציג לנשיא מועמד עם רוב אמין. בשני המדדים, נוכחותו של גנץ מסבכת.
הקרב על השלטון יעבור מעתה דרך לפיד, דרך ליברמן ודרך בנט – שלושה שמבינים היטב את מכניקת הבחירות הקרובות: מי שמראה היתכנות להרכבת ממשלה בלי נתניהו, תוך דיבור אל מרכז־ימין שאינו חוזר לליכוד בכל מחיר, יקבל את המנדט הציבורי. כל מה שאינו משרת את היעד הזה – ייחשב רעש. במונחים הללו, גנץ כבר הפך מרעש לרעידות משנה.
התרעות פיקוד העורף