בנימין נתניהו, כדרכו, משחק על שני המגרשים. לבייס הוא משדר שהפעם מפרקים את חמאס עד היסוד, בלי פשרות ובלי עסקאות. למתווכים הקטארים והמצרים, לעומת זאת, נשלחים רמזים הפוכים: ישראל לא שוללת עסקה חלקית, הכול עוד פתוח. זו לא סתירה – זו טקטיקה. כך נשמרת הגמישות שמאפשרת לנתניהו לחמוק מהכרעות ולהרוויח זמן.
האיראנים מוסיפים נדבך נוסף למשוואה. בניגוד להערכות המוקדמות, המשטר שם יציב, והסיוע הסיני מחזק את תוכנית הטילים. כל מתקפה נוספת נגד טהרן תחייב את הצבא הישראלי להסיט כוחות ומשאבים – עוד סיבה טובה לחשוד שהבטחות נתניהו לטראמפ הן בעיקר בלון רטורי.
המהלך הזה חושף שוב את דפוס הפעולה הקבוע של ראש הממשלה: שיווק אגרסיבי של חלום בלתי־ישים, מתוך ידיעה שאו שהזמן יישחק את הלחץ, או שבסוף אפשר יהיה להסתתר מאחורי כשלון של אחרים. "הצבא לא היה מוכן", "האמריקאים לא נתנו" – התירוצים מוכנים מראש.
ובינתיים, החטופים ממתינים. משפחותיהם שומעות כל יום הצהרות על "ניצחון קרוב", "מכה מוחצת", "עסקה שלא באה בחשבון" – ומגלות שבחדרים הסגורים הכול הפיך, הכול נזיל. גם הנאום של נתניהו, אם וכאשר יילך לעסקה חלקית, כבר כתוב בראשו: בזכות ההחלטה התקיפה שלו, חמאס נשבר והחטופים חוזרים. את יתר המילים אפשר לנחש לבד.
הבעיה האמיתית היא לא התמונה הלא מציאותית שמשודרת לטראמפ, ולא אפילו הספין על הציבור הישראלי. הבעיה היא שישראל נגררת לעוד סבב של מלחמה אינסופית בלי אסטרטגיה אמיתית, כשבינתיים העולם מאבד סבלנות והחברה הישראלית נשחקת. ונתניהו? הוא שוב במגרש האהוב עליו – הזמן עובר, האחריות מתמסמסת, והכול נשאר פתוח. בינתיים.
התרעות פיקוד העורף