הבחירה כבר לא בין “ניצחון מוחלט” ל“ספין”, אלא בין שתי תזמורות שלא מנגנות יחד: מסע צבאי ארוך מול חלון מדיני קצר. זו בקצרה תמונת המצב העכשווית. מכאן – נרחיב. כדי להבין את הרגע צריך לחזור אחורה, אל תחילת הקיץ. כבר אז נשמעו בישיבות קבינט קולות של אלה שלא ממהרים להצטלם על המדרגות.
לא גנרלים מפויסים שדורשים סיום מלחמה בפאנלים למיניהם, אלא שרים מימין שאמרו בקול: התועלת הצבאית שניתן עוד לסחוט מהלחימה בעזה הולכת ונבלעת אל מול הנזקים המדיניים, הכלכליים והמשפטיים המצטברים. “סיכון ביטחוני” ו“סיכון קיומי” אינם היינו הך, אמר אחד מהם, והיום – בדגש על “היום” – זה כבר לא אקוויוולנטי.
גורם אירופי אמר לי השבוע: “אצלכם מתווכחים אם זה צודק או לא. אצלנו זה כבר פוליטיקה נטו”. והפוליטיקה הזאת מייצרת עובדות: בריטניה, אחת הידידות הוותיקות והקרובות, הקפיאה בחודש מאי את שיחות הסחר החופשי עם ישראל במחאה על עזה.
גרמניה, עד לא מזמן חומת המגן הדיפלומטית שלנו באירופה, עצרה באוגוסט משלוחי נשק שיכלו להגיע לזירה. זה לא מקרה בודד, זו דינמיקה. כל שבוע מצטרף נדבך חדש, עוד אבן זזה החוצה מתחת ליסודות התמיכה הבינלאומית. זה לא קורה ביום אחד, אבל זה קורה מהר, והקצב הולך וגובר מיום ליום.
תמונת מצב טרייה
אלא שהמציאות הזדחלה גם אל החדר הסגלגל: מחסור בכוח אדם טרי, ציוד שחוק, אויב שחוק, אך לא שבור. רון דרמר התחיל לדבר במונחים של “שעון חול”, וגם בבית הזה מבינים שמרווח הטעות הצטמצם. הרצון הכפול – לחסל את חמאס ולסיים את המלחמה – נותר על השולחן; היכולת להבטיח את שניהם יחד בזמן קצר - פחות.
וכאן נכנס המהלך המוכר של נתניהו: לנוע בשני מסלולים במקביל ולהשאיר לעצמו יציאת חירום. לבייס – “לא עוצרים עד הכרעה”. למתווכים – “עסקה חלקית? לא שוללים”. זו לא סתירה, זו טקטיקה. ההיגיון: לשמר גמישות, להרוויח זמן, לא להתמסר להכרעה בינארית שהמחיר שלה חד.
אלא שהזמן כבר לא ניטרלי. הוא עובד נגד. כל יום בלי מסגרת מדינית הוא עוד נקודה בדעת הקהל העולמית, עוד סיבוב בפוליטיקה האירופית, עוד דימוי שמבאר את אותה מילה אפורה: בידוד.
ראש הממשלה וכל מי שמדבר כעת על מרכבות גדעון 2 נשענים על התזה הבאה: מכה עצימה בלב עזה – העיר שהיא גם סמל וגם מטה – אולי תייצר סוף־סוף את נקודת השבירה של חמאס. אלא שמולם ניצבים אלה שסבורים כי המשוואה התהפכה.
לדבריהם, הנזק המדיני וההומניטרי כבד בהרבה מכל רווח צבאי אפשרי. ישראל כבר יושבת על פילדלפי, שולטת בפרימטר, והניסיון בלבנון הוכיח שלנטרל כל איום עוד לפני שהוא קם, לא אפשרי. במילים אחרות: לא חייבים לכבוש את העיר כדי לסכל את הסכנה.
“היום שולי הביטחון שונים לגמרי”, אמר לי גורם פוליטי מעורה. “אם יפתחו מפעל רקטות – נכה. החופש האופרטיבי גדל. שקרן מי שמנסה היום למכור לציבור את תמונת המצב מלפני שנתיים, או אפילו מלפני שנה".
ועדיין, יש דברים שאי אפשר ללטש במילים, ועליהם זועקים אלה שסבורים כי ללכת היום, דווקא היום, במסלול של תמרון צבאי עצים – זו טעות שעלולה להתבהר כקטלנית. כניסה עמוקה לעזה כרוכה בתזוזת אוכלוסייה רחבת היקף, בהחמרה הומניטרית ובאבידות אזרחיות. זו לא תחזית אפוקליפטית - זו גיאומטריה של מלחמות עיר. זה מה שבסבירות גבוהה נראה עם התקדמות התמרון - וזה בדיוק מה שיקפיץ את העולם.
לכן קיים הקו האלטרנטיבי שנתניהו לא מקבלו: להפריד בין החזית הצבאית לזו המדינית. ללכת עכשיו לעסקה חלקית, להציל עשרה חטופים חיים ולייצר חלון של 60 יום לפחות בלי אש, בלי תמונות שמערערות את הזירה המדינית. ובתוך החלון הזה להיאבק מול אירופה על קווי יסוד מדיניים, לייצב את הקשר עם וושינגטון ולחזור לדילמות כבר אחרי החגים. זה לא קו של “שמאל רך”, אלא של פרגמטיות קרה.
האיום הגדול כעת הוא לא טילים מעזה, אלא השחיקה הבינלאומית – זו שמחלחלת אל כל תחום חיים כאן. כשעלה גל “הרעבה בעזה” והופצו נתונים מוטים, היו מי שאמרו: זה יעבור, תנו לשטח לדבר. זה לא עבר. כשהמענה ההומניטרי עלה מדרגה, הקרונות כבר דהרו.
היום זה לא רק הומניטרי, זה כבר משולש: הומניטרי, סיום לחימה והכרה במדינה פלסטינית. מי שממשיך לשדר שזה ייקח “עוד שבועות” מתעלם מכך ששני הצירים – המדיני והצבאי – מתנגשים בדיוק בחודש הזה: עצרת האו”ם, פתיחת מהלך קרקעי, ממשלות אירופה במוד בחירות. לנסות לבלוע את שניהם באותו חודש – זו חוכמה מסוכנת.
להפסיק להתאהב בפריימים
ומה עם החטופים? כאן מתערבב המוסרי עם הפרקטי. נתניהו, לפי עדויות, נטה לעסקה לפני חודש וקצת. חמאס לא היה שם. ואז הגיעו האיתותים מוושינגטון: השעון מתקתק, טראמפ מאבד סבלנות. במקום להנמיך, נוצר אפקט הפוך: דחיפה ל“סיום כולל”.
ההיגיון: אם הזמן מתקצר, נכבוש עכשיו, נעשה “מקסום הישגים”, ואחר כך הפסקת אש. אלא שההיגיון הזה מתנגש עם הפוליטיקה הבינלאומית. הוא גם מתעלם מהכלל העתיק של שדה הקרב המדיני: קל יותר לנהל עימות דיפלומטי כשאין דם על המסך.
מה רוצה טראמפ? תכלס: שתי תשובות סותרות בכפיפה אחת – לסיים את המלחמה ולגמור את חמאס. אין לו קסם שיקצר את הטווח. מה רוצה נתניהו? שיישארו שתי האפשרויות פתוחות עד הרגע האחרון - דפוס פעולה שמשרת אותו פוליטית, אך מתיישן מול השעון הבינלאומי שצועק.
“ברי ושמא - ברי עדיף”, אומר בכיר לשעבר שמכיר את הקונסוליות באירופה יותר מכולנו. ברי – זו עסקה מדורגת עכשיו, הפרדה בין החזיתות וחזרה לשולחן בסתיו עם פחות דימום תדמיתי. לנסות גם לכבוש וגם לנצח באו”ם באותו חודש – זה אפילו לא שמא, זה פשוט לא עובד.
האם כיבוש עזה יכריע את חמאס? ייתכן שיטלטל. ייתכן שיזרז תהליכים בתוך המחנות. ייתכן שלא. אז מה עכשיו? להפסיק להתאהב בפריימים. להניח על השולחן את שתי המטרות הלא מתחייבות ולומר אמת: אי אפשר להשיג את שתיהן יחד. לא בזמן הקצוב. לבחור בין מקסום הישגים למקסומו של מרחב תמרון מדיני.
להושיב את דרמר והצוות המדיני בחדר ניהול כולל, לא בצמוד לקו החזית, אלא הרחק ממנו. לאמץ את עקרון “ברי עדיף”: עסקה חלקית עכשיו, חלון למדיניות, שיקום קואליציות באירופה, איפוס מסגרת עם וושינגטון. אחר כך, אם צריך ואם אפשר – חוזרים לשאלת ההכרעה.
זה עבד לו בעבר - עוד שבוע, עוד נאום, עוד ספין. הבעיה היא שהפעם הקסם נעשה מול השעון. וכשהשעון מתקתק בקול רם, גם הכישרון להרוויח זמן הופך ממעלה אסטרטגית למלכודת. בסוף, כמו תמיד, המציאות מפילה את המנעול. ואז כבר לא יהיה לו את מי להאשים – רק את עצמו.
התרעות פיקוד העורף