ההנחה של דרמר קרה ופשוטה – הסכם אמיתי לא יהיה עם ארגון טרור אלא עם ארצות הברית. ברגע שהאמריקאים יאמצו את עקרונות ישראל לסיום המלחמה ויציגו אותם כמתווה אמריקאי גרידא – ישראל מרוויחה בשני הכיוונים.
הקבינט כבר קבע חמישה סעיפים ברורים: פירוק חמאס מנשקו, השבת כלל החטופים, פירוז מלא של עזה, שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה כולל הפרימטר, וממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות. כשהאמריקאים מחזיקים את המסגרת הזו, ישראל יכולה לומר “כן” מיידית.
חמאס, כמעט בוודאות, יאמר “לא”. וכשזה יקרה – האחריות על המשך המלחמה תוסט מישראל אל כתפי הארגון, והלגיטימציה הבינלאומית שכמעט אבדה – תצבור מחדש נקודות זכות לצד הישראלי. ואם הכוכבים יסתדרו בצורה של פעם במאה שנה, וחמאס יאמר לטראמפ “כן” – מה טוב, ניצחנו.
בתרחיש האופטימי, כמעט על גבול המדע הבדיוני, חמאס בסופו של דבר יקבל את התנאים – פירוק, השבת חטופים, פירוז, שליטה ישראלית וממשל חלופי – וישראל תקצור הישג בלתי נתפס. אבל כולם יודעים שזה לא מאוד ריאלי. בתסריט הריאלי, ישראל אומרת “כן”, חמאס אומר “לא” או “כן, אבל”, והעולם צפוי לקבוע: ישראל הסכימה לתכנית אמריקאית, חמאס טרפד. התוצאה – גב פוליטי רחב להמשך הלחימה.
כך או כך, יש להניח שהמתווה יצא לדרך. בסביבת רה״מ טוענים שאין להם יד בדבר, אבל זו בדיוק הנקודה: תכנית דרמר נועדה מראש להיתפס כמהלך אמריקאי, לא ישראלי. ההכחשה הרשמית מירושלים רק מחזקת את סיכויי התכנית. חמאס יצטרך להסביר מדוע הוא דוחה מתווה שמגיע מוושינגטון ולא מירושלים, שמציע סיום מלחמה. וישראל, מבחינתה, יכולה לעמוד מהצד, לאשר את מה שכבר אישרה קודם – ולצבור עוד לגיטימציה.
בסוף הכול מתכנס לשתי אפשרויות: סיום מלחמה בתנאים ישראליים – או לגיטימציה בינלאומית להמשך הלחימה. בזה נמדדת הצלחת תכנית דרמר, שנראית כעת קרובה יותר ליישום מאי פעם.
התרעות פיקוד העורף