מנקודת המבט הקטארית, המכה האמיתית איננה רק חיסול בכירים. היא נעוצה בתחושת הבגידה מצד ארצות הברית. קטאר תמיד האמינה שוושינגטון היא משענת מרכזית עבורה. העובדה שהבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון שוכן בשטחה הפכה בעיני ההנהגה הקטארית לסמל של חסינות מוחלטת.
אך לא ייתכן שעשרות מטוסי ישראל חצו כ-1,800 קילומטרים מבלי שהאמריקאים ידעו. לא מדובר בגיחה קצרה מעבר לגבול, אלא במסע ארוך במרחב אווירי הנשלט ברובו על ידי ארצות הברית. ההכחשות הפומביות, הן בירושלים והן בוושינגטון, נועדו בעיקר להרגיע את הזירה הדיפלומטית, אך בדוחה מבינים היטב שהאמריקאים ידעו ושתקו. כאן נולדת ההבנה הקטארית: אחרי שנים של השקעה בטיפוח "ברית אסטרטגית" עם ארצות הברית, היא מגלה כי בסופו של דבר אינה שותפה שווה אלא כלי במגרש האינטרסים האמריקאי.
לצד ההישג הצבאי והאסטרטגי, לפעולה יש גם פוטנציאל להשפיע על המשא ומתן לשחרור החטופים ועל עתיד הלחימה. בפועל, המגעים היו תקועים חודשים ארוכים, בעיקר בשל סירוב חמאס להתגמש ובשל הגיבוי שזכה לו מקטאר. ייתכן שדווקא המכה בדוחה תבהיר לחמאס או מה שנשאר ממנה שאין לה עוד אפשרות לתמרונים שנועדו למשוך זמן, ושהמסכה הקטארית של "מתווכת" נחשפה לחלוטין. זעזוע מהסוג הזה עשוי לשבור את הקיפאון, לחדש את הדינמיקה ולהוביל להתקדמות שתקרב את שחרור החטופים ואף את סיום המלחמה.
ולבסוף, צריך לשים לב לעמדת העולם הערבי. בניגוד לציפייה של חלק מהפרשנים, במקום זעם ניכרה דווקא שמחה לאיד ואף הקלה. מדינות רבות באזור מתעבות את קטאר זה שנים: על תפקידה במימון הטרור, על ההסתה הבלתי פוסקת של אל-ג'זירה, ועל תרומתה להצתת "האביב הערבי". עבורן הפגיעה בקטאר איננה אסון אלא תיקון היסטורי. ישראל חשפה את מה שהן טענו מזמן - קטאר איננה מתווכת ואינה חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה.
התרעות פיקוד העורף