מכאן נפתח הקרב התודעתי והמשפטי. ההכרות הללו אינן מקימות מדינה בן־לילה, אבל הן מצטברות למטבע קשה בזירות בינלאומיות. כל דמוקרטיה מערבית שמצטרפת למהלך מוסיפה לגיטימציה לדרישה הפלסטינית למדינה ריבונית , וזו עלולה לשמש בעתיד כבסיס להליכים משפטיים, חוות דעת ולחץ במועצות ובטריבונלים - ולא חסרים כאלה. ההבדל בין סמליות ריקה לסמליות משמעותית הוא בשימוש שנעשה בה.
בזירה הדיפלומטית, ישראל נכנסת לבעיה. כשהכרה ניתנת על ידי שלוש בירות מערביות באותו שבוע, הסיכוי לבלום מהלכים נוספים באו״ם או באירופה פוחת משמעותית. לא בטוח שמדינות נוספות יצטרפו מיידית, אבל ברור שהחסינות הדיפלומטית מול העולם המערבי שישראל נהנתה ממנה נשחקת. קשה יותר לטעון שהסטטוס־קוו יציב או נסבל כשידידות קרובות מאותתות שהן כבר לא שם.
במישור המעשי – מחר בבוקר לא יוטל אמברגו נשק ולא תיפסק שותפות מחקר. אבל כן יחל תהליך של “שחיקה רכה”: תקנים חדשים במכרזים, מגבלות על יצוא ביטחוני, הסתייגויות במוסדות אקדמיים. זה לא מהלך דרמטי אחד, אלא הצטברות של צעדים קטנים שיוצרים לחץ אפקטיבי ומתמשך.
וושינגטון, בשלב זה, לא מצטרפת - וגם לא מתכוונת. זה היתרון המרכזי של ירושלים – המטרייה האמריקאית עודנה פרושה. אבל זה גם סיכון: ישראל עלולה להצטייר כמי שמסתתרת מאחוריה בזמן שהעולם המערבי זז קדימה. הבידוד הבינלאומי הופך ממשי יותר, והיכולת להשפיע על הנרטיב מצטמצמת.
ומה בזירה הפנימית? כאן התגובות צפויות ומוכרות: “הכרה בטרור”, “פרס לחמאס”. זו רטוריקה שבהחלט מחזקת את הקואליציה בבית, מול הבייס הזועם, אבל בעולם היא נשמעת הולכת ומנותקת. כשבריטניה מנסחת את המהלך שלה כהצלת רעיון שתי המדינות ולא כתגמול לטרור, המסגור הישראלי מאבד מתוקפו, או - לכל הפחות - לאוזן המערבית הוא נשמע פחות משכנע. הקרב התודעתי – לא פחות מהקרב המדיני – כבר מתנהל במגרש שבו לישראל פחות שחקנים תומכים.
האפשרות היחידה של ישראל לבלום את הדינמיקה הזו היא בהצעת אופק. לא מדינה פלסטינית מחר בבוקר, אלא צעדים מדודים: שיקום מנגנונים אזרחיים, צעדים כלכליים, חיזוק התיאום הביטחוני. האופק לעזה. תכנית־ביניים שתוכיח לעולם שיש תהליך, גם אם מוגבל, יכולה לעזור לנטרל חלק מהלחץ. בהיעדר מהלך כזה, גל ההכרות לא יישאר אירוע נקודתי – אלא יהפוך למגמה.
הערב וביתר שאת - לקראת אירוע ההכרה ערב ראש השנה , ישראל מוצאת עצמה שוב בלב סערה מדינית. ההכרה הבריטית־קנדית־אוסטרלית אינה משנה את המציאות בשטח, אבל משנה את המציאות מסביב לשטח. היא הופכת את הסטטוס־קוו לבלתי־נסבל בעיני יותר ויותר שותפות במערב. וזו התובנה המטרידה ביותר מבחינת ירושלים: לא עוד ויכוח עם רמאללה בלבד, אלא מאבק מול רעיון – שרק פתרון מדיני ברור יוכל באמת להתחרות בו.
התרעות פיקוד העורף