פוזיילוב מזכיר את תפיסת האונייה קארין A ב־2002, אירוע בו היה מעורב ישירות: "ב־3 בינואר 2002 השתלט כוח קומנדו של צה”ל, בסיוע חוקרי שב”כ, על אוניית הנשק קארין A. החקירה שכותב שורות אלה עמד בראשה, חשפה באופן חד־משמעי שיתוף פעולה בין ממשלת ערפאת לבין משמרות המהפכה האיראניים. לא היה מדובר בחריגה נקודתית, אלא במאמץ סיסטמטי להכניס נשק שובר שוויון שישמש את כוחותיו של ערפאת באינתיפאדה ובמלחמה ישירה בישראל. האירוע היה צריך להיות נקודת השבירה שבה ישראל משליכה את אוסלו לפח ההיסטוריה. במקום זאת, ההנהגות בישראל החמיצו את ההזדמנות הזאת והזדמנויות נוספות".
פוזיילוב טוען כי לא מדובר בפרשנות בדיעבד: “התזה הזו – שאוסלו היה מלכתחילה מנגנון הונאה – אינה רק הערכה רטרוספקטיבית. מקורות מודיעיניים הצביעו על כך בזמן אמת, ואף ערפאת עצמו התרברב בכך. הדפוס ברור: הפלסטינים ראו באוסלו דרך להשיג לגיטימציה בינלאומית, גישה לאדמות ולאמצעים, וכלי להמשך מאבק מדורג נגד ישראל".
פוזיילוב מזהה בצעד זה פוטנציאל לשינוי אסטרטגי: “היוזמה הנוכחית להכרה במדינה פלסטינית נראית על פניה כאיום בינוני. סעודיה מבקשת לקבע את חזון שתי המדינות, כשברקע היכרותי עם היריב הפלסטיני המטרה רחבה בהרבה: להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, ובשלב הבא לשרטט את מקומה במרחב ערבי מוסלמי רחב. הפלסטינים כמו רובן המכריע של מדינות ערב לא מוכנים להכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי… כאן טמון פתח היציאה לישראל: להפוך את המהלך על פניו להזדמנות היסטורית. ההכרזה באו”ם היא הזדמנות להפוך את הלימון ללימונדה".
לסיכום, פוזיילוב טוען כי “ישראל פספסה שוב ושוב את הרגע שבו יכלה להשליך את אוסלו לפח האשפה של ההיסטוריה. קארין A הייתה הרגע המובהק ביותר, אך לא היחיד. כעת, כשהעולם מנסה לכפות הכרה במדינה פלסטינית, מתייצבת בפנינו ההזדמנות לתיקון היסטורי. בתום המהלך האסטרטגי הישראלי הישות הפלסטינית לא תוכל להיות יותר מברית ערים שאין ביניהן רצף טריטוריאלי ואין להן צבא. כך יהפוך האיום של ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית לזרז להכרעת הקונפליקט. דווקא מתוך עמידה נחושה, ייפתח הפתח לשגשוג אזורי ולשלום יציב, שבו ישראל תישאר בטוחה, חזקה ומושרשת במולדתה".