בנאומה בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק אמרה מלוני כי איטליה "תצביע בעד חלק מן הסנקציות שהציעה הנציבות האירופית נגד ישראל". עם זאת, היא הבהירה כי רומא לא תצטרף ל"קולות המטילים את כל האשמה על ישראל", והזכירה: "חמאס התחיל את המלחמה, והוא זה שיכול לסיים את סבל הפלסטינים בשחרור מיידי של כל החטופים".
במקביל, שר החוץ טאייאני הצהיר בפני הסנאט כי איטליה תומכת בסנקציות ממוקדות נגד שרים ישראלים ומתנחלים אלימים, ואף "פתוחה לבחון סנקציות סחר נגד ישראל – כל עוד אינן פוגעות באוכלוסייה האזרחית". בכך הוא סימן קו ברור: לא חרם כולל, אבל כן נכונות ללכת צעד נוסף עם בריסל.
מה מונח על השולחן?
צעדים מסוג זה יכולים להתקבל ברוב מיוחד במועצת האיחוד – ולכן הסיכוי לאישורם גבוה בהרבה. המשמעות: עצם הצטרפותה של איטליה למחנה התומך פותחת פתח ממשי לאישור חבילת צעדי סחר נגד ישראל, גם אם סנקציות אישיות ימשיכו להיתקע בשל דרישת ההסכמה פה אחד.
המשמעות כלפי ישראל: איטליה משנה את כללי המשחק
איטליה, כלכלה גדולה וחברת G7, הייתה עד כה מזוהה כמי שבלמה מהלכים חריפים נגד ישראל. ההצהרות של מלוני וטאייאני מסמנות תזוזה: ממדיניות בלימה מוחלטת – לעמדה של “כן חלקי”. זהו מסר כפול: הצהרה ברורה שישראל לא אשמה לבדה, לצד נכונות להצטרף לצעדים ממשיים באיחוד.
מעבר למשמעות הסמלית, מדובר באיתות מעשי: באירופה גוברת האפשרות לקדם צעדי ענישה כלכליים, גם אם מוגבלים, נגד ירושלים. עבור ישראל – זה כבר לא תרחיש תיאורטי. במישור הכלכלי, השעיה חלקית של הטבות הסחר עם האיחוד – שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, תיצור מנוף לחץ משמעותי, גם אם לא מדובר באמברגו כולל. במישור המדיני, עצם המעבר של איטליה למחנה התומך מחזק את הכיוון בבריסל ועלול לגרור מדינות נוספות.
בישראל יידרשו כעת למהלך דיפלומטי כפול: לנצל את דרישת הקונצנזוס כדי לבלום סנקציות אישיות נגד שרים ומתנחלים. ובמקביל, לשכנע את רומא ובעלות בריתה כי צעדי סחר אינם נדרשים – או למצער להבטיח מנגנונים שימנעו פגיעה באזרחים, בהתאם לתנאי שטאייאני עצמו הציב.
יש לציין כי איטליה משנה את כללי המשחק: לא עוד התנגדות גורפת, אלא נכונות להצטרף לסנקציות “חלקיות” נגד ישראל. עבור האיחוד האירופי – זהו איתות לחיזוק המחנה התומך בצעדי ענישה. עבור ישראל מדובר בתמרור אזהרה ברור: חלון הזמן להקטין את החבילה למהלך סמלי בלבד הולך ונסגר.
התרעות פיקוד העורף