מקרון נשאר כמעט לבד
שלוש הגדולות – בריטניה, קנדה, אוסטרליה – גם הן הצטרפו ואף הקדימו ביממה, אבל עשו זאת בנוסח מתפתל עם הסתייגויות ועם רשימה של תנאים. הכרה שלא נכנסת לתוקף, אלא "אם וכאשר" – זה כבר סוג של חידוש פוליטי.
בן סלמאן, כאמור, בחר להיעדר. לא נאום, לא סרטון, אפילו לא מילה. ייתכן שלא רצה לתת למקרון בונוס מדיני שמן מדי מבחינתו. וייתכן שאת המתנות המדיניות הגדולות הוא שומר לחברו טראמפ. לא מן הנמנע כי ההיעדרות הסעודית מן האירוע נבעה מסיכומים שקטים בין וושינגטון לריאד. כך או אחרת, היעדרותו הייתה המסר הגדול: מי שלא מגיע, קובע יותר ממי שבא ומדבר.
במקביל, הופיע על המסך נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. האיש שכמעט הפך לדמות וירטואלית בעצמו, הצהיר הצהרות יפות: ספרי לימוד לפי אונסק"ו, ביטול "משכורות למחבלים", דמוקרטיה מודרנית עם זכויות לנשים ולצעירים – הכל כתוב יפה, אבל נשמע כמו מצגת של יועץ בינלאומי, לא תוכנית של שלטון כושל ברמאללה. נעים לאוזן, מנותק לגמרי מהשטח. עבאס חלש, לא לגיטימי, מרוחק מהרחוב הפלסטיני. מי באמת מאמין שיוכל לממש את ההבטחות?
ההכרזות נועדו בעיקר להחזיר את הרשות לתמונה, להציג אותה כאלטרנטיבה לחמאס. אלא שבלי רפורמות אמיתיות, בלי תקציבים ובלי מוסדות מתפקדים – ההכרזות האלה יישארו אותיות מתות, עוד סיסמה בעצרת הכללית. מה שכן – הנזק התדמיתי שספגה ישראל בעקבות האירוע היה לגמרי אמיתי ולא וירטואלי. מדינת פלסטין לא קמה השבוע, אך מדינת ישראל ספגה עוד מכה דיפלומטית רגישה.
ואז עלה טראמפ
ביום שני בערב, שעון ישראל, הסתיימה הוועידה הצרפתית־סעודית. פחות מ־24 שעות לאחר מכן, ביום שלישי אחר הצהריים (שוב לפי שעון ישראל), הגיע רגע השיא: דונלד טראמפ עלה לבמה. הטלפרומפטר לא עבד – תקלה מביכה לכל נואם אחר, אבל לא לו.
טראמפ שלף דפים מקומטים, הציג אותם כבדיחה מתמשכת, והפך את הנאום לשואו אישי. באו"ם באים לנאום. טראמפ בא להופיע. מאחורי הקרקס היו גם כמה נקודות שישראל צריכה לקחת ברצינות רבה.
טראמפ הקדיש חלק ניכר מנאומו לחטופים. לא מחווה ריקה, אלא אמירה ברורה: 48 ישראלים, מתוכם 20 חיים, עדיין בעזה (אם כי טראמפ שוב חזר על נתונים משלו, בלי להסביר את הפער). זה נמצא אצלו על השולחן ולא יורד. וזה חשוב בפני עצמו.
המסר חד: לא מדינה פלסטינית, לא הכרה בינלאומית, לא שום דבר – עד שכל החטופים ישוחררו. לא בהדרגה, לא חלקית. כולם. "20 האחרונים יהיו הכי קשים", אמר. אלא שהוא לא אמר "20 חיים". הוא הדגיש גם את החללים שבני משפחותיהם רוצים אותם חזרה. האם מדובר ברמז לעסקה אפשרית של "חצי־חצי" – חטופים חיים לצד חללים? טעות או לא טעות, חייבת להגיע הבהרה. כשנשיא ארה"ב מקריא מהנייר, כל מילה נמדדת.
טראמפ חזר שוב ל־7 באוקטובר, הזכיר למי שמתעקש לשכוח, תקף את גל ההכרזות על הכרה בפלסטין וקרא להן פרס לטרור. לישראל זו הייתה מתנה משובחת והגב הכי רחב שאפשר: אמריקה מאחורינו. אבל כמו בכל מתנה מהסוג הזה, יש תג מחיר.
החיבוק של טראמפ מחזק את ירושלים מול וושינגטון, אבל מרחיק אותה עוד יותר מאירופה. וכשאירופה מתייצבת מאחורי מקרון, זה לא רק בידוד דיפלומטי – זו סכנה להסלמה פוליטית וכלכלית מולה.
גם בנושא איראן הציג טראמפ גישה של "אני וה־B2 שלי". סיפר על מבצע "פטיש חצות", התרברב על כך שהמתקנים הגרעיניים האיראניים הושמדו, ושבכירי צבא איראן "כבר לא איתנו". בכל הנוגע לאיראן, טראמפ ניסה למכור לעולם תמונה של נשיא נחוש המחזיק בידיו את הכפתור ואת המפציץ, ואף הבטיח שמהלכים נוספים בדרך. בישראל האזינו היטב. אמירה כזו מצד נשיא אמריקאי אינה רק עוד קטע ראוותני – היא יכולה להדליק אזעקות אמיתיות.
המשמעות עבור ירושלים היא כפולה: מצד אחד, זהו איתות מרתיע כלפי טהרן, כזה שמעניק לישראל תחושת גב אמריקאי למקרה שתידרש פעולה צבאית. מצד שני, החשש ברור – אם טראמפ באמת מתכוון לעלות מדרגה, ישראל עלולה למצוא את עצמה בעין הסערה כיעד מיידי לגל נקמה איראני. גם כאן, כמו ביתר נאומו, מדובר ב"מתנה" מהסוג שמגיע עם תווית אזהרה ברורה.
ולבסוף האו"ם. טראמפ לעג למדרגות הנעות, לשיפוץ המנופח, לרצפת השיש שלא הותקנה. אנקדוטות קומיות, אבל כולן עם מסר אחד: אם הבניין רעוע, גם ובעיקר – המוסד רעוע. בעיני טראמפ, האו"ם הוא לא יותר ממבנה מתקלף. עוד מתנה קטנה לישראל – פחות לגיטימציה לארגון עוין שעסוק בגינוי קבוע שלה.
כאן נמצא לב הסיפור. ישראל קיבלה השבוע באו"ם שיעור כפול על מקומה במערכת הבינלאומית. מצד אחד – חיבוק אמריקאי עוטף, דרמטי, אישי. מצד שני – התרחקות אירופית ברורה, מגובה בצעדים סמליים שהולכים ומבשילים למסגרת מדינית.
בצד האמריקאי, ישראל קיבלה מתנה גדולה. טראמפ שם את החטופים במרכז, מנע כל דיון על מדינה פלסטינית כל עוד הם בעזה, סיפק גב מול איראן ונתן דרור ללעג על האו"ם. עבור נתניהו – זה נכס פוליטי מיידי: גיבוי אמריקאי מוחלט. אבל כל מתנה כזאת מגיעה עם תג מחיר. כי החיבוק של טראמפ משאיר את ישראל כמעט תלויה בו בלבד.
ברגע שאירופה הולכת לכיוון אחד, ואילו וושינגטון של טראמפ לכיוון אחר, ישראל נמצאת על ציר חד־צדדי. ומה אם מחר טראמפ יחליט להקצין עוד יותר, למשל בהכרה בהתנחלויות? לנתניהו זו תהיה חגיגה, לאירופה זו תהיה קטסטרופה, ולישראל – בידוד מוחלט.
בצד האירופי־ערבי, ישראל סופגת הפסד תדמיתי קשה. גל ההכרזות על הכרה, גם אם הן "עם כוכבית", מציב נורמה חדשה: העולם מוכן לתת לפלסטינים לגיטימציה, גם אם לא פרקטית ועם הסתייגויות. אלה לא עוד “מחוות סמליות" שנעלמות אחרי הכותרת. זה בסיס לבניית לחץ עתידי – כלכלי, משפטי ודיפלומטי – על ישראל.
והמסר ברור: אם ירושלים תמשיך להיתפס כמי שמתחפרת, היא תשלם מחיר הולך וגדל. העובדה שמקרון ובן סלמאן מציבים יחד קו אדום נגד סיפוח איננה הצהרה ריקה. היא תשתלב במדיניות מערבית, וביום פקודה תתורגם לסנקציות, להחרמות, להחלטות משפטיות.
במקביל, מהלך חדש מתחיל להתרקם ברמאללה: רשת ביטחון בינלאומית לרשות הפלסטינית. אם צרפת, סעודיה ומדינות אירופה יעמידו לה גיבוי כלכלי ומוסדי, ישראל תאבד את הטיעון שאין כתובת אזרחית ליום שאחרי. זהו איום אסטרטגי שקט: לא טילים, אלא מוסדות.
וכך חשף השבוע הזה את השבר המערבי בגלוי: אמריקה של טראמפ מול אירופה של מקרון, בעוד ישראל ניצבת בתווך, מתנדנדת בין חיבוק אמריקאי מסוכן לבין נזיפה אירופית מתמשכת. בטווח הקצר – היא מרוויחה תשומת לב ותמיכה. בטווח הארוך – היא מפסידה לגיטימציה ושותפים. השאלה היא כמה זמן אפשר להחזיק על שני כיסאות, כשאחד מהם מתנדנד והשני בכלל נמשך אחורה.
מבחן החדר הסגלגל
ביום שני הקרוב ייפגש נתניהו עם דונלד טראמפ - בפעם הרביעית מאז שחזר לבית הלבן. אלא שבשונה מהעבר, הפעם הוא מגיע עם הגב לקיר. אם עד כה הסתפק טראמפ בחיבוקים ובהצהרות, הפעם הוא בא עם ניירות מסודרים: תוכנית אמריקאית מלאה, סעיף אחר סעיף – הפסקת אש, שחרור חטופים, נסיגה הדרגתית מעזה, פירוז הרצועה ומנגנון בינלאומי לשיקום. לא עוד רעיונות כלליים, אלא רשימת מכולת עם לוחות זמנים.
בבית ממתינים לנתניהו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' עם רשימת דרישות משלהם – "לא לסגת, לא להיכנע, לא לתת פרס לטרור". כל ויתור ייחשב לבגידה במחנה. ומעבר לים – נשיא אמריקאי עקשן לא פחות, שכבר התחייב בפני מנהיגים ערביים, כך לפי מספר משכנע של מקורות, שלא יאפשר לישראל לספח את שטחי יהודה ושומרון. מבחינת נתניהו, זו התחייבות שיכולה להתפוצץ לו פוליטית בלב הקואליציה.
הבעיה לא נעצרת כאן. סעודיה, קטאר וטורקיה דוחפות באוזני טראמפ לאותה מתכונת: הפסקת מלחמה, שיקום עזה, סילוק חמאס – והפעם בלי שישראל תשב בחדר המו"מ. עצם העובדה שישראל לא הוזמנה כלל לדיון היא לא רק עלבון סמלי. עם כל הכבוד לידידות ההיסטורית, לוושינגטון יש גם חברות נוספות בעולם הערבי – והן דורשות פתרונות.
המינימום שדונלד טראמפ יכול לתת לכל הידידות שלו הוא האיזון בין הציפיות של ישראל לדרישות של מדינות המפרץ. המסקנה מפגישת טראמפ עם מנהיגי מדינות ערב היא כי ההגה בשלב הזה לא בידיו של נתניהו.
טראמפ, מצידו, רוצה הישג נוצץ. "פרס נובל", לוחשים יועציו. משהו להראות לקהל בבית. ואם נתניהו לא יספק את הסחורה – טראמפ עלול למצוא אותה אצל שותפיו הערבים. במקרה קיצון - אפילו במחיר זריקתו של הידיד הוותיק אל מתחת לגלגלי האוטובוס הדיפלומטי.
העסק עוד רחוק מלהגיע לגלגלי האוטובוס, אבל השעון מתקתק, ונתניהו יידרש לתשובות ברורות. הרי טראמפ מושפע תמיד מהאדם האחרון שישב מולו: השבוע אלו היו האמיר מקטאר ורג'פ טאיפ ארדואן, וביום שני זה יהיה נתניהו.
כדי לקנות עוד זמן, ראש הממשלה מציג לתקשורת דוחות מודיעין נבחרים, מנופף בקריסת חמאס שבפתח, ומבטיח שעוד חודש־חודשיים התמונה תהיה אחרת. אבל זהו נרטיב מוכר, שחוק. התרגיל הקבוע – כאילו רק הוא באמת רוצה בחיסול חמאס – נחשף השבוע במלואו. מהמערב ועד המזרח התיכון כולם רוצים לראות את ארגון הטרור נעלם. השאלה היחידה היא מי יעשה זאת, ואיך.
כך שבחדר הסגלגל יתנגשו שתי אסטרטגיות: טראמפ עם דחף לסמן וי מהיר ולרשום לעצמו הישג בינלאומי, ונתניהו עם צורך כמעט קיומי להמשיך לגרור רגליים. זה לא רק מאבק על עזה – אלא על השאלה מי מחזיק בהגה: הבית הלבן או משרד ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף