מבחינת ישראל, זה לא עוד "סירוב טקטי". זו הצבת גבול אסטרטגי. המעצמה המרכזית, אולי היחידה שבאמת סופרת כאן, קבעה קו אדום: אין סיפוח. לא עכשיו, לא מחר, ולא כל עוד וושינגטון היא השותפה האמיתית היחידה שמחזיקה את ישראל בחיים המדיניים והביטחוניים. מה שעבור הימין נראה כרגע גאולה היסטורית, התברר באחת כאשליה.
בעולם הערבי ההצהרה התקבלה כאות הרגעה. ירדן, מצרים ומדינות המפרץ נושמות לרווחה: לא תהיה הצתה נוספת של השטח, לא יידרשו להגיב למהלך חד־צדדי שהיה מציב אותן מול הרחוב הזועם שלהן. עבורן, זו לא פחות מהוכחה שארצות הברית מסוגלת לומר לישראל "עד כאן". ובעת הנוכחית, כשהמלחמה בעזה עדיין מדממת, המסר הזה חשוב לא פחות מכל טיל או סוללת פטריוט.
ועכשיו – לישראל פנימה. כאן ההשלכות קשות עוד יותר. נתניהו שוב הוכיח את מומחיותו המיוחדת: לא להחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות. רגע לפני השבעתו של טראמפ בינואר, כשהוא עוד יכול היה לסגור איתו הסדר כולל – עסקה על החטופים, מהלך שיכל לשנות את המציאות הביטחונית ולתת רוח גבית לסיפוח בקעת הירדן (החלום של הימין שיכול היה להתגשם) – הוא בחר שלא להכריע. במקום החלטה אמיצה, בחר במשחק הפוקר הבלתי נגמר שלו. תמרן, התחכם, משך זמן ומרח, אולי מתוך אמונה שיום יבוא והפאזל יסתדר לו מעצמו, בצורה מושלמת. אבל בסוף, כמו תמיד, לא היה פאזל. טראמפ הגיע ופיזר את כל החלקים.
וכך נתניהו נשאר עם מה שהוא באמת יודע לעשות: לשרוד. במשך חודשים ארוכים המלחמה בעזה הייתה המצע המושלם לכך. בן גביר וסמוטריץ’ איתו, הקואליציה מתפקדת, הבייס מתכנס סביב הדגל, והשעון הפוליטי ממשיך לתקתק. כך היה - אך לא יימשך.
הפער בין שני המנהיגים זועק. טראמפ, על כל חוסר העקביות והפזיזות שבו, יודע להציב גבולות, להגיד "עד כאן". הוא זיהה את הסיכון האזורי, בחר להקריב את הפנטזיה הישראלית כדי לחזק את מעמדו מול מדינות ערב. נתניהו, לעומת זאת, ימשיך לשחק את המשחק האינסופי של דחיית הכרעות. לא לסגור מהלך, לא לסכן את עצמו, לא להמר באמת. הפחד שלו אינו מכישלון – אלא מהכרעה. הכרעה מייצרת תוצאה, ותוצאה פותחת פתח לביקורת.
רק שהזמן אזל. גם אם נתניהו היה מעדיף עוד סיבוב של הפוקר – נראה שטראמפ לא במשחק. ביום שני בבית הלבן, בסבירות גבוהה, נתניהו יידרש לספק תשובות ברורות. אם ההכרעה לא תגיע מלשכת ראש הממשלה בירושלים – היא תגיע מהחדר הסגלגל.
התרעות פיקוד העורף