נתניהו ירד מהבימה - והצפוי קרה: המתנגדים מיהרו לקטול. הם לא היו צריכים להאזין, דעתם הייתה נעולה מראש. התומכים שיבחו, גם הם בלי להתרגש מהתוכן - אצלם, כל מילה היא זהב.
ושוב, כולם צודקים. הנאום של נתניהו אכן סיפק את הסחורה לשני הצדדים: מי שמבקש למצוא בו סתמיות, נדושות, חזרה על מנטרות מוכרות - ימצא. מי שרוצה להדגיש את עמידתו הנחושה מול איראן, מול חמאס, מול הקמפיין הפלסטיני באו"ם - גם הוא לא יתקשה. אבל, וזה ה"אבל" הגדול - כל זה לא חשוב באמת. לא נאום בניו יורק יקבע את סיום המלחמה. את עתיד עזה ובעיקר - את עתידנו.
בשביל זה, ולא בשביל עוד הופעה נאה באנגלית, נתניהו טס 13 שעות על כנף ציון (גם אם הוא סבור אחרת): לא כדי לחדש משהו על בימת האו"ם, אלא כדי להגיע ביום שני לבית הלבן. שם תיפול ההכרעה. שם ייקבעו הנושאים הקריטיים, הנושאים של חיים עצמם (הנושאים של חיים או מוות) - חמאס, החטופים, ואולי גם עתידו הפוליטי.
התרעות פיקוד העורף