התוכנית: לא עוד רעיון באוויר
הפעם זו לא הדמיה, לא רעיון עתידני על "רצועת עזה ריביירה" עם בתי מלון וקזינו. התוכנית האמריקאית — 21 סעיפים כתובים ומגובשים — מציבה מתווה קונקרטי: הפסקת אש מיידית, החזרת החטופים בתוך 48 שעות, שחרור אלפי אסירים ביטחוניים פלסטינים, נסיגה הדרגתית של צה"ל, ממשלת מעבר טכנוקרטית בעזה תחת פיקוח גוף בינלאומי, פירוק תשתיות חמאס והוצאתו מהמשחק השלטוני. בנוסף, מאות משאיות סיוע מדי יום, פירוז עמוק של הרצועה, כוח ייצוב בינלאומי עם שוטרים פלסטינים מאומנים, וערבויות ביטחוניות אזוריות.
ואז מגיע הסעיף הנפיץ מכולם: יצירת נתיב מדיני אמין להקמת מדינה פלסטינית, מותנה ברפורמות ובהצלחת השיקום. זהו קו אדום לנתניהו, שביסס את הקריירה הפוליטית שלו על התנגדות ל"פתרון שתי המדינות".
הבית הלבן: טראמפ רוצה הישג
בזירה הבינלאומית, גם למפרציות וגם לאירופים נמאס מהמלחמה. העולם רוצה יציבות. על ישראל מופעל לחץ חסר תקדים: איומים בחרמות כלכליים, צעדי ענישה, הרחקה ממוסדות ספורט ותרבות. בעיני וושינגטון, זה "המאני טיים".
בבית: השותפים לא מוותרים
סטרוק הלכה צעד נוסף ופירטה חמשת תנאי־הסף שלה: פירוק מלא של חמאס מנשקו, השבת כלל החטופים, פירוז עמוק של הרצועה על ידי ישראל בלבד, שליטה ביטחונית קבועה של ישראל בעזה, וממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית. מבחינתה, כל נסיגה מהקווים האלו מחייבת "החזרת המנדט לציבור".
אלה לא איומים ריקים. עבור סמוטריץ' ובן גביר, זהו לב העניין: הם מבססים את כוחם הפוליטי על התנגדות אידאולוגית נחרצת לכל פשרה, ובפרט לכל רמז על מדינה פלסטינית. קבלת התוכנית האמריקאית כפי שהיא עלולה לפרק את הקואליציה ולסיים את שלטון נתניהו עוד לפני שהיא תסיים את המלחמה.
קולות מתונים יותר
נתניהו: אסטרטגיית ההישרדות
וכאן בדיוק נמצא נתניהו: בין נשיא אמריקאי נחוש שרוצה הישג היסטורי, לבין שותפים קואליציוניים שמאיימים לפרק את ממשלתו אם יזוז סנטימטר. לכן - יש להניח - שהוא ינסה לנקוט באסטרטגיה המוכרת: למשוך זמן. להתמקח.
לדבר על "שיפורים", על "התאמות", אולי על "שלבים". לנסות לשכנע את טראמפ לתת לו עוד כמה חודשים, לפחות - עוד כמה שבועות, אולי לגלגל את האחריות על חמאס ("הם לא יסכימו"), אולי לקוות שגל אירועים אזורי יזיז את הפוקוס. אך הפעם נראה שהאמריקאים לא מתכוונים להסתפק בדחיות.
הבידוד: בעיה במציאות, לא בהסברה
במקביל, ישראל מתדרדרת לבידוד מדיני. איומי חרמות, סנקציות, משטים לעזה , ואפילו חברות ענק שמסירות שירותים ביטחוניים. מה שמוצג כאן לעיתים כ"בעיה בהסברה" הוא מזמן - בעיה במציאות: העולם רואה מדינה שממשיכה במלחמה אינסופית ומסרבת להציג אופק מדיני.
המבחן האישי של נתניהו
לכן הפגישה בבית הלבן איננה עוד אירוע. זו נקודת מבחן אישית, אולי היסטורית, עבור נתניהו. אם יאמר "כן" — הוא עלול לאבד את ממשלתו מבפנים. אם יאמר "לא" — הוא מסתכן בעימות ישיר עם הנשיא האמריקאי ובבידוד בינלאומי חריף.
בינתיים, החטופים עדיין בעזה. והם — לא האינטרסים הפוליטיים של ראשי מפלגות — הם אלו שמדברים הכי חזק אל הציבור הישראלי. בסופו של דבר, נתניהו עומד מול דילמה שלא ניתן לברוח ממנה: כל בחירה היא הפסד. ההכרעה שתתקבל בבית הלבן ביום שני עשויה לקבוע לא רק את עתיד המלחמה בעזה, אלא גם את עתיד ממשלתו — ואולי את עתידו הפוליטי כולו.
התרעות פיקוד העורף