טראמפ, מצידו, הקפיד לשדר אופטימיות חסרת סבלנות. "אני חושב שיש לנו עסקה", הכריז, "הסכם שיביא לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים". מבחינתו, מדובר בלא פחות מהישג דיפלומטי ענק - כזה שישובץ מייד בספר ההישגים של כהונתו השנייה.
אלא שהאמריקאים כבר סימנו קווים משלהם: לא יהיה סיפוח ביהודה ושומרון, והרשות הפלסטינית תידרש לשחק תפקיד כלשהו בסידור העתידי בעזה. כאן בדיוק מתחיל הכאב הראש של נתניהו.
אבל עצם נוכחותם של ראשי יש"ע בניו יורק, שעות לפני הפגישה הגורלית בבית הלבן, היא תזכורת מוחשית לכך שלנתניהו אין אפשרות לנער מעליו שום חזית - גם כזו שכבר נראית אבודה. "מחכים לו בבית".
נתניהו יעמוד היום בבית הלבן בפני מבחן מורכב במיוחד. עליו להציג נכונות לשתף פעולה עם טראמפ, מבלי לקרוס מול שותפיו מבית. טראמפ רוצה להציג "הסכם שלום היסטורי", כזה שיסגור עבורו מעגל ויזכרו לו לדורות. נתניהו רוצה להרוויח זמן, להחזיר חטופים ולסיים את המלחמה - אבל מבלי להצטייר כמי שנכנע לתכתיבים חיצוניים הנוגדים את האינטרס הישראלי.
הפער ברור: האמריקאים דורשים סיום מהיר, חד וברור. הימין הישראלי דורש המשך מלחמה עד הכרעת חמאס המוחלטת. נתניהו מנסה לנסח נוסחה יצירתית שתאפשר לו לדלג בין שתי הדרישות. אם יצליח - ירוויח הישג הכי גדול שאפשר היה לדמיין, אחרי כל מה שקרה במשמרתו בשלוש השנים האחרונות. והבונוס - עוד כמה חודשים של יציבות. אם ייכשל - ימצא את עצמו מול איום כפול: טראמפ המאוכזב מצד אחד, ושותפיו הקואליציוניים המתוסכלים מהצד השני.
נתניהו של השבוע האחרון נראה כמי שמבין שהקרב האמיתי כבר אינו בשדות עזה אלא בניו יורק וושינגטון. שם נקבע אם המלחמה תסתיים בהסכם בין לאומי רחב - או תיגרר לעוד חודשים של דם, אש, חוסר בהירות והבידוד הבין לאומי המחריד. הוא מהלך על חבל דק: מצד אחד מנסה לשדר לטראמפ גמישות, מצד שני משדר לבית שהוא נשאר נאמן ל"קו הניצחון המוחלט".
אבל יש כאן עוד תובנה משמעותית: נתניהו לא מגיע היום לבית הלבן כדי לומר "לא". את התפקיד הזה הוא - אולי - מותיר לחמאס. בקרב מקורביו שוררת הערכה כי חמאס ידחה ממילא את התוכנית, שדורשת ממנו לשחרר את כל החטופים - הקלף המנצח היחיד שנותר בידיו - ולאחר מכן להתפרק מנשקו.
נתניהו, לעומת זאת, רוצה לסיים את המלחמה הארוכה. לא בכל מחיר, אבל לסיים. הוא יודע שטראמפ נחוש עוד יותר ממנו להגיע לקו הגמר, והוא גם מבין היטב שהשעון המדיני כבר אזל מזמן: ישראל מצויה במצב דיפלומטי שבו קשה למצוא פרשנות חיובית. לכן מטרתו היום איננה דחייה, אלא ניסיון להניח על השולחן מתווה שלא ייראה כהתנגדות מוחלטת אלא כגמישות זהירה.
ההיסטוריה לימדה שנתניהו מצטיין ברגעי הכרעה כאלה. הוא יודע למשוך זמן, להרוויח עוד יום ועוד שבוע, להבטיח הבטחות מעורפלות לכל הצדדים. אבל הפעם החבל שעליו הוא צועד דק מתמיד. טראמפ אינו נשיא סבלני, והשותפים מימין אינם מוכנים להמתין עוד חודשים. היום בבית הלבן נדע אם נתניהו יצליח שוב לעשות את הבלתי אפשרי: להחזיק את המקל משני קצותיו.
התרעות פיקוד העורף