בבסיס האסטרטגיה ההיא עמדו חמישה סעיפים שהקבינט כבר אישר כ“תמונת סיום המלחמה”: פירוק חמאס מנשקו, השבת כלל החטופים, פירוז מלא של עזה, שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה, כולל הפרימטר, וממשל אזרחי חלופי שאיננו חמאס ואיננו הרשות הפלסטינית. אלו אינם רעיונות שצנחו מכוכב אחר, אלא אוסף תביעות ישראליות ותיקות שמבחן האפקטיביות שלהן תלוי לא רק במהות, אלא גם בכותרת: מי מחזיק את המסמך, באיזו חותמת ובאיזו במה הוא מונח.
ביום שני בערב, בבית הלבן בשידור חי, קיבלנו את גרסת הבמה של אותה תזה. בנימין נתניהו ודונלד טראמפ התייצבו מול המצלמות - שעה ארוכה של הצהרות, חיוכים מתוזמנים ומחוות הדדיות. אפילו בדיחה פה ושם מצידו של טראמפ (נתניהו לא נראה במצב רוח מתאים). המילים היו גדולות: “אופק חדש”, “מזרח תיכון אחר”. אבל המשפט היחיד שעניין את מי שישבו בארץ מול המסך - “חמאס מסכים” - לא נאמר. זו הייתה הצגה מוקפדת, נטולת שאלות עיתונאים ועם מסר אחד ברור: הנה התוכנית, הנה החזון, הנה המסגור האמריקאי. הצד השני? לא בא. מאחורי הקלעים הסבירו האמריקאים שטראמפ ביקש הכרזה מיידית. הוא לא מאמין שנתניהו מוכן לסיים את המלחמה בקרוב, ולכן רצה “למלכד” אותו בהצהרה בשידור חי. לקבוע עובדות, לפחות בעולם הווירטואלי שבו תמונות וקולות מייצרים מציאות.
על פי המתווה, הסיוע ההומניטרי ייכנס מיידית — אך ורק דרך האו״ם, דרך הסהר האדום ודרך גופים ניטרליים; ומעבר רפיח ייפתח לשני הכיוונים לפי המנגנון שנקבע בינואר. ובחלק המוסדי: עזה תנוהל זמנית בידי ממשל טכנו־פוליטי פלסטיני־בינלאומי בפיקוח “מועצת שלום” חדשה עם טראמפ כיו״ר וטוני בלייר לצידו. במקביל, המסמך רומז על אופק אזורי רחב יותר: נורמליזציה עם סעודיה והרחבת הסכמי אברהם — נקודת שיא חלומית עבור ירושלים של טרום 7 באוקטובר, שחוזרת עכשיו כנופך עתידי.
על הנייר — מרהיב. במציאות — חמאס לא בתמונה. לא חתם, לא התייצב, לא אמר “כן”. בלי תשובת חמאס זהו מסמך חד־צדדי, עוד אחד על מדף עמוס תוכניות שלא יצאו לפועל. אפשר להבין מכאן גם את הבחירה לוותר על שאלות עיתונאים: כשאין תשובה של הצד הנגדי, כל שאלה היא חפירה בתוך חלל.
ובה בעת אי אפשר להתכחש לעובדה שהמסגור עבד. לא חלפה שעה מהצהרות טראמפ ונתניהו — ורשימה ארוכה של מדינות ערב ומדינות מוסלמיות נעמדה בתור לברך את הנשיא על “מאמציו הכנים", ולהביע ביטחון ביכולתו למצוא דרך לשלום: סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, אינדונזיה, פקיסטן, טורקיה, קטאר ומצרים. דמיינו את אותו הטקסט בדיוק נקרא בירושלים בהופעת סולו של נתניהו. כמה מדינות ערב, שלא לומר מערב, היו מוציאות הודעות תמיכה? זו בדיוק נקודת הכוח של דרמר: לא רק התוכן, אלא גם הכתובת שעליה הוא מודפס.
דרמר ספג לאורך השנים ביקורת מימין ומשמאל. באופוזיציה, בתקשורת ובמכוני מחקר שחטו אותו על “הרס והקרבת התמיכה הדו־מפלגתית”, על התמקדות פנאטית בבניית יחסים עם רפובליקנים בלבד, על ניתוק ועל אי־הבנה של המציאות הישראלית. אבל העובדות היבשות עד כה נוטות להעמיד אותו בצד המרוויח. בשלושה מהלכים מרכזיים הוא סיפק סחורה: הסכם עם לבנון שהעניק לישראל חופש פעולה; השגת תמיכה אמריקאית בתקיפה נגד מתקני הגרעין והטילים האיראניים; וכעת — השגת הסכמתו של הבית הלבן להציג את “תמונת הסיום” הישראלית כתוכנית הסיום של נשיא ארצות הברית.
בימים האחרונים הוא שוחח לא מעט עם איתמר בן גביר ועם בצלאל סמוטריץ’; דיברו על “קווים אדומים”, בחנו מה נקבל ועל מה נוותר, אבל איום פוליטי ממשי לא עלה. אולי משום שהמתווה בגרסתו הנוכחית נותן מענה לרוב הדרישות הישראליות; אולי כי שותפים מסוימים מבינים שההכרעה תיפול ממילא בחוץ — אצל חמאס — ואין סיבה לשבור כלים מוקדם מדי; ואולי כי הלך הרוח בימין, בבייס, מתקרב לסיום המלחמה יותר משהוא נמשך אליה.
נוספת על כך רשת ביטחון נוחה: בני גנץ רמז מיד אחרי השידור מהבית הלבן שהוא מוכן “לתת כתף”. בשדה הפוליטי הישראלי זהו שטר ביטחון למקרה שהקואליציה תתקשה לבלוע את המתווה. נתניהו מזהה כאן גם הזדמנות: “סיום המלחמה” הן מילות מפתח שקוסמות לציבור העייף, וזה הנרטיב שאפשר לבנות עליו קמפיין. מבידוד מדיני — אל הסכם עם הישגים; משחיקה — אל החזרת חטופים. סיפור מסגרת של הנהגה שמביאה פתרון.
אלא שלרפואה הזאת יש תופעות לוואי. כדי להניע את המהלך נאלץ נתניהו לשלם מקדמות פוליטיות לא נעימות. החריגה הבולטת נרשמה כשהתנצל בפני ראש ממשלת קטאר - צעד נדיר ומסמן, במיוחד עבור מי שהציג בעבר את קטאר כקו אדום. וזאת לא במקרה: קטאר מחזיקה מנוף על הנהגת חמאס בחו״ל. בלי לחץ קטארי אמיתי — גירוש, איום או סגירת ברזים — השפעתה של וושינגטון על חמאס היא מוגבלת.
ומכאן הכל תלוי בחמאס. שלושה תרחישים הונחו על השולחן בימים האחרונים: הראשון - דחייה על הסף. אפשרי, מסוכן. ישראל קיבלה (זמנית, אבל ממשית) אור ירוק לפעולה צבאית בעזה. כל יום משמעותי בשדה הקרב, כשהשעון המדיני נטען מחדש. בעבר הלא רחוק מי שהקשיחו עמדות היו אנשי חמאס בעזה, וכיום דווקא הם חשים את הסכנה בזכות הלחץ הצבאי שהתגבר. המוקד התקיף יותר נמצא אצל חמאס חו״ל, אשר שרדו ניסיון חיסול שקלקל לנו דיפלומטית, וקיבלו סוג של חסינות מקטאר.
התרחיש השני, האופטימי אך פחות ריאלי - חמאס אומר “כן” ומקבל את המתווה. אז יתחיל מבחן בית: נתניהו יידרש לצלוח את הקבינט ולהסביר לציבור למה שחרור 250 אסירים כבדים ו־1,700 עצורים, יחס גופות 1:15 וממשל בינלאומי הינם מחיר ששווה לשלם תמורת החזרת החטופים בתוך 72 שעות ופירוז הרצועה. יש לו סיכוי לעשות זאת.
בנקודה הזו חוזר הכדור לרון דרמר: עד כה דרמר הבטיח ודרמר קיים. טראמפ בא, התוכנית הוצגה במסגור אידיאלי מבחינת ישראל, מדינות ערב ומדינות מערב עומדות בתור להביע תמיכה, והשעון המדיני קיבל עוד הקפה. אבל כל אלה הם אמצעים, לא יעד. היעד אינו נמדד במסיבות עיתונאים, אלא במילה אחת שתיאמר — או לא — בעזה ובדוחא. בלי “כן” של חמאס אין טנגו; עם “כן, אבל” חוזרים למעגל המוכר. עד אז נמשיך לראות עוד סיבוב של אותה אמת פשוטה שדרמר ניסח: בעולם האמיתי מי שמחליט אם יש הסכם או רק תמונה, הוא לא בהכרח זה שמדבר מול המצלמות.
התרעות פיקוד העורף