ובכל זאת, נתניהו לא נראה מודאג יתר על המידה. בימים האחרונים הוא שוחח לא מעט עם איתמר בן גביר ועם בצלאל סמוטריץ'; דיברו על "קווים אדומים", בחנו מה נקבל ומה נוותר, אבל איום פוליטי ממשי לא עלה. אולי משום שהמתווה בגרסתו הנוכחית נותן מענה לרוב הדרישות הישראליות; אולי כי שותפים מסוימים מבינים שההכרעה תיפול ממילא בחוץ, אצל חמאס, ואין סיבה לשבור כלים מוקדם מדי; ואולי כי הלך הרוח בימין, בבייס, מתקרב לסיום המלחמה יותר משהוא נמשך אליה.
נוספת לכך רשת ביטחון נוחה: בני גנץ רמז מיד אחרי השידור מהבית הלבן שהוא מוכן "לתת כתף". בשדה הפוליטי הישראלי זהו שטר ביטחון למקרה שהקואליציה תתקשה לבלוע את המתווה. נתניהו מזהה כאן גם הזדמנות: "סיום המלחמה" הוא מילת מפתח שקוסמת לציבור העייף, הנרטיב שאפשר לבנות עליו קמפיין. מבידוד מדיני - אל הסכם עם הישגים; משחיקה - אל החזרת חטופים. סיפור מסגרת של הנהגה שמביאה פתרון.
אלא שלרפואה הזאת יש תופעות לוואי. כדי להניע את המהלך נאלץ נתניהו לשלם מקדמות פוליטיות לא נעימות. החריגה הבולטת נרשמה כשהתנצל בפני ראש ממשלת קטאר - צעד נדיר ומסמן, במיוחד עבור מי שהציג בעבר את קטאר כקו אדום. לא במקרה: קטאר מחזיקה מנוף על הנהגת חמאס בחו"ל. בלי לחץ קטארי אמתי - גירוש, איום, או סגירת ברזים - השפעתה של וושינגטון על חמאס מוגבלת. ומכאן הכול תלוי בחמאס.
התרעות פיקוד העורף