המסגרת המשפטית ברורה. נוסח הצו, שפורסם באתר הבית הלבן, מעגן מדיניות שלפיה ארצות הברית תנקוט “כל אמצעי חוקי ומתאים” – דיפלומטי, כלכלי ואם יידרש גם צבאי – כדי להגן על האינטרסים אם קטאר תותקף. לצד זאת, נקבע מנגנון של תכנון ובניין כוח משותף עם דוחא להתמודדות מהירה עם איומים. ברמה המדינית, זו לא ברית הגנה פורמלית, אבל זהו סיגנל מחייב שמצמצם את מרחב העמימות.
הצו משתלב גם במהלך המדיני הרחב שטראמפ מקדם סביב עזה – כולל האולטימטום לחמאס להשיב בתוך “שלושה–ארבעה ימים” להצעת הפסקת אש ושחרור חטופים. בין השורות עולה תבנית: דחיפה מהירה למתווה בעזה, בצירוף חיזוק תפקיד קטאר כמארחת ומתווכת, ומניעת הידרדרות אזורית שתטרפד כל דינמיקה מדינית. הצבת מטרייה אמריקאית מעל דוחא נועדה, בין היתר, להחזיר את השחקנית הזו לזירה בביטחון.
בזירה הבין־לאומית, ההדף כבר מורגש: גינויים פומביים לתקיפה בדוחא, התרעות על פגיעה באמינות ארצות הברית כנותנת חסות – וכעת ניסיון לתקן מסלול.
המבחן האמיתי יהיה לא בנייר הנשיאותי, אלא ביישום מסריו. עד כמה תרתיע ההצהרה פעולות נוספות בשטח קטאר, ועד כמה תסייע להשיב את המשא ומתן על מסלולו, עד כמה תגרום לקטאר להפעיל את מיטב הלחץ על בכירי חמאס כדי להביא אותם , מוכנים להסכמות.
עבור ישראל, השורה התחתונה פרגמטית: לשמר את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם ארצות הברית, להיזהר ממהלכים שיסבכו את המתווכת האפקטיבית , ולבנות מחדש מרחב תיאום לפני כל פעולה שמטבעה עלולה לגלוש לשטח ריבוני של שותפה אמריקאית מרכזית.
הצו של טראמפ קובע את הכלל החדש: דוחא אינה עוד “מרחב אפור” לפעילות חשאית – היא זירת ריבון שמכוסה בהצהרה אמריקאית מחייבת. במציאות הישראלית של 2025, שבה נדרשים שילוב של כוח, דיפלומטיה וסבלנות, זהו איתות שכדאי להקשיב לו מוקדם – ולא מאוחר.
התרעות פיקוד העורף