כל השאר – תפאורה. העובדה שהנאום הוקלט מראש, ששודר בדיוק בזמן פגישתו עם שני שותפיו הניציים ביותר, ושכל משפט נשקל כך שיישמע גם בוושינגטון וגם במשרד רה"מ – לא מקרית. נתניהו דיבר לקהל של שלושה מעגלים: לקואליציה שלו, לציבור הישראלי ולעולם. לאו דווקא בסדר הזה.
המסר לבן גביר ולסמוטריץ' היה פשוט: זה לא נגמר. אני לא נכנע. "בשלב השני חמאס יפורק מנשקו והרצועה תפורז – או בדרך מדינית, או בדרך צבאית על ידינו". משפט שנשמע כמו איום לחמאס, אבל נועד בעיקר להרגיע את השרים שמאיימים לפרק לו את הממשלה אם רק יריחו ויתור. זהו ניסוח שמכיל את כל מה שנתניהו אוהב: מרחב הכחשה. מי שירצה לשמוע בו “עסקה”, ישמע; מי שמעדיף “מלחמה עד הסוף”, יקבל גם את זה.
אבל הנאום לא היה רק ניסיון לשכנע – הוא היה גם סימן לחשש. נתניהו מבין היטב שהציבור עייף מהצהרות, מה"עוד כמה ימים" ומההבטחות ל"הישגים גדולים מאוד" שבהרבה מקרים נשארים במרחק נגיעה. הוא גם מבין שבלי פריצת דרך אמיתית במצרים – הנאום הזה יצטרף לשורה ארוכה של נאומים קודמים שבהם ההבטחות היו גדולות, אך התוצאה התפוגגה.
ובינתיים, במציאות: סמוטריץ' ובן גביר שומרים על "עמדה ממתינה", לא מאיימים לפרוש (לעת עתה) – אבל גם לא תומכים בהתלהבות. טראמפ מדבר על שלום, חמאס מדבר על תנאים, והציבור מדבר על החטופים.
אז כן, אולי ישראל באמת “על סף הישג גדול מאוד”, כפי שנתניהו מבטיח. הלוואי! אבל האמת הפוליטית הפשוטה היא אחרת: מי שנמצא על הסף כרגע הוא לא חמאס, לא טראמפ, אלא נתניהו עצמו – על הסף שבין הישג לדימוי, בין שליטה למציאות, ובין הצהרה אחת יותר מדי לעוד אכזבה אחת גדולה מדי.
התרעות פיקוד העורף