במקום המתווה המסורתי שבו דיפלומטים פועלים מאחורי הקלעים לסגירת פערים לפני הכרזה רשמית, טראמפ בחר להכריז על ניצחון תחילה, ובכך לאלץ את כל הצדדים למלא את הפרטים כדי להפוך את ההכרזה למציאות. גישה זו, שאינה שגרתית, הפכה על פיה את כללי המשחק המקובלים בפתרון משברים בינלאומיים.
גישתו של טראמפ, שהעדיף גורמים שהוא רואה בהם "עושי עסקאות" כמו ויטקוף (יזם נדל"ן) וקושנר על פני טכנוקרטים, עקפה את הערוצים הדיפלומטיים המסורתיים. במקום משא ומתן ממושך ועתיר פרטים, הם אימצו סגנון הדומה לעסקת נדל"ן גדולה – הצבת הצעה על השולחן, איתות על נכונות לסגת, והמתנה לצד השני ש"יזיע מפחד ויגיד כן", כפי שהגדיר זאת גרשון בסקין, מתווך ישראלי לענייני חטופים.
באחרונה, לאחר חודשים של קיפאון במשא ומתן, הכריז טראמפ על תוכנית רחבה בת 20 נקודות שקראה לשחרור חטופים וסיום קבוע של המלחמה. לתגובת חמאס "כן, אבל" השיב טראמפ בחיוב, הוא הותיר לנתניהו מעט מאוד מקום לתמרון. בעוד שבשנה שעברה ניסה הנשיא ג'ו ביידן מהלך דומה של הכרזה פומבית על פרטי הפסקת אש כדי ללחוץ על נתניהו, טראמפ לקח את הטקטיקה הזו כמה צעדים קדימה. דניאל שק, שגריר ישראל לשעבר לצרפת, טען כי "אם היה מחכה שכל הפרטים ינוהלו במשא ומתן, זה היה יכול לקחת שבועות, חודשים, ולהסתיים בלא כלום".
השלב הראשון של העסקה, הכולל הפסקת אש והחלפת שבויים, אולי הובטח בדרך זו, אך דיפלומטים מעריכים כי יהיה קשה הרבה יותר לדחוף את השלבים הבאים, הכוללים את פירוק חמאס מנשקו והכנסת כוח שמירת שלום רב-לאומי לעזה. סוגיות אלה נחשבו כה מורכבות עד כי המתווכים במצרים בחרו שלא לגעת בהן השבוע. למרות זאת, הגישה הבלתי שגרתית של הנשיא טראמפ הצליחה, לפחות בשלב זה, להניע תהליך שהיה תקוע במשך זמן רב, ומוכיחה את כוחה של הכרזה אמיצה כמנוף דיפלומטי.
התרעות פיקוד העורף