הציבוריות הישראלית מתנהלת כרגע ברוח מילות שירה של ירדן בר כוכבא: "הנה הם באים ימים של שקט. אחרי הרעש הגדול והנורא. אפשר לנוח קצת על המרפסת ולאסוף את שברי הסערה". בימים הקרובים סף הרגשנות יעלה לאיטו ויגיע לשיא בעוד יומיים. יהיו אלה ימים של רומנטיקה שבהם החברה הישראלית תתרפק לתוך עצמה.
זו עסקה שנולדה מבחינת ישראל כסוג של רע במיעוטו. שנתיים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל הלך והתברר כי ישראל נמצאת בתוך אירוע שהוא גדול ממידות המלחמה המקומית בעזה, לבנון ואיראן. זו מערכה כלל עולמית על טיבו של הסדר הגלובלי העתידי שבו ישראל, ולמעשה אוקראינה עוד לפניה, נפגשו חזיתית עם ייצוגיו של "המזרח" הטוטליטרי והאלים שמבקש את נקמתו מן המערב. גם אוקראינה וגם ישראל נקלעו למציאות של בידוד אסטרטגי ובמידה רבה גם רעיוני כשהן סובלות מגיבוי חלקי במקרה האוקראיני ומהעידר גיבוי במקרה הישראלי מצד המערב הפרוגרסיבי ששקע לא רק לתוך סוציולוגית הפליטים מהמזרח אלא גם לתוך הזיית תיקון העולם המבוססת על חתירה לשויון (זכויות) כערך מוביל.
כל זאת, כאשר מעברו של האוקיינוס התיצבה ארה"ב כמובילת תפיסה תועלתנית המבוססת על שיקולים קרים של אינטרס כלכלי עצמי. חווית הבידוד הזו היא שהאריכה מבחינת ישראל את המלחמה, אבל גם המחישה להנהגתה את יחסיות עוצמתה. אמנם לאורך השנתיים התעלתה ישראל והנהגתה. היא החריבה את עזה, פגעה קשות ביריבתה מצפון, גרמה לנזק משמעותי למיזם הגרעין של טהראן, אבל נתקלה גם במהמורות. אלו המחישו את מגבלות הכוח של מי שהיא אולי מעצמה אזורית, אבל בהחלט לא כזו שיכולה לשנות בכוחות עצמה את הסדר העולמי. ישראל היתה זו שסימנה לעולם כולו את נוכחות רעיון מסדר רביעי המבוסס על צדק, אבל האמת העגומה היא שציון לא מצאה לה שותפי אמת של ממש לדרך הזו, אלא שותפים אד - הוק בדמותה של ארה"ב.
היו אלה שותפים שאמנם סייעו לה לאורך המלחמה אך ברגעי האמת שמו בפניה מעצורים משמעותיים בדרך לאותו ניצחון נכסף. זה קרה בפעם הראשונה מול איראן, מולה נבלם במסגרץ מבצע עם כלביא המאמץ לפרק את משטר האייטולות. זה קרה פעם נוספת מול חמא"ס בעזה כאשר ישראל זכתה שוב בהישג אבל חלקי בטיבו. העסקה שנחתמה בשרם אלשיח ואושרה בממשלה היא בבחינת צמצום חסרונותיו של מצב קיים ומסתכמת בהחזרה של החטופים בעבור סיום מוחלט וחלוט של מצב המלחמה, ובמילים אחרות - ישראל לא תוכל כנראה לחדש את המלחמה בהינתן ערבויות של ארה"ב לשותפי העסקה, כאשר חלקה השני של העסקה, המגלמת לכאורה את מטרת המלחמה השנייה, מונח על הפרק אך ורק כסט עקרונות יסוד כלליים שמידת הישימות שלהם לוט בערפל.
אין פלא כי מבחינת קריאת המציאות של חמא"ס פוסט העסקה מדובר במה שהיא מגדירה כ"ניצחון". הסיבה היא שבמהלך החודשים האחרונים חל שינוי בהגדרת מטרת המלחמה מבחינת חמא"ס. בעוד הרעיון המסדר של התנועה נשען במשך תקופה ארוכה על מאמץ למנף את נושא החטופים כדי לטלטל את החברה הישראלית ולפרקה מבפנים, הרי שהרעיון הזה עבר סוג של טרנספורמציה משמעותית. את יהבה תלתה חמא"ס לא בפירוק ישראל והחלשתה הפנימית אם כי בקידום הג'יהאד הגדול נגדה שתרגומו הוא רעיון המדינתיות הפלסטינית.
חמא"ס החלה את הפרק הנוכחי של הג'יהאד נגד ישראל כבר במאי 2021 בירי הטילים על ירושלים. היא הניעה בשנתיים שקדמו לאסון ה-7 אוקטובר את המערכת הפלסטינית כולה לאינתיפאדה נגד ישראל שהוכחשה על ידה ובאותו היום עצמו יצרה את המפץ האזורי הגדול ['המבול' כהגדרתה] והפכה לאבן הפינה של המערכה הרב - אזורית מול ישראל. מנקודת ראותה, המערכה הזו לא רק שלא נגמרה אלא שהיא יצרה את התנאים המערכתיים לניתוב המאבק ממאבק צבאי למאבק מדיני אשר משיב למעשה למזרח התיכון את השאלה הפלסטינית שבעשרים השנים האחרונות הצליחה ישראל להפוך לשאלה נעלמה, ועתה בחסות המלחמה הופכת מחדש לנוכחת גם במחיר חורבנה הפיזי של עזה.
היום שאחרי עסקת החזרת החטופים עומד אם כן להיות היום שבו תחל מערכה מדינית משמעותית מבחינת ישראל. אין המדובר בשלב פשוט של ניסוח הבנות על זהות הגורם שינהל את רצועת עזה אם כי באירוע הגדול ממידות העניין הזה שבו השתיל הקטן שניטע בעסקת הנקודות עלול להפוך לאבן הפינה של אוסלו החדשה. זו הולכת להיות מלחמה קשה בתנאים לא פשוטים מבחינת ישראל, במציאות של בידוד בינלאומי, בתנאי תלות נואשת בארה"ב, בסביבה אזורית - מערבית [ואף פנים ישראלית] שרעיון כפיית הסכמים מלמעלה ["טראמפ המלך"] הולך ומתחבב עליה כתחליף למציאויות של משאים ומתנים.
מכלול הווקטורים אשר הכתיבו את מצב הבידוד של ישראל נותרו בעינם והם הולכים לשחק תפקיד מכריע גם בשנים הקרובות והופכים את המשימה של גדיעת שתיל המדינתיות הפלסטינית לקשה ולמסובכת הרבה יותר. מבחינת חלקים מן החברה הישראלית מדובר בגאולה ומבחינת אחרים מדובר בעניין שניתן יהיה לנפנף אותו ולו מתוקף כך שאחרי ה-7 אוקטובר אנחנו הרבה יותר מפוכחים לגבי המציאות במזרח התיכון. מובן שהראשונים טועים והמציאות של ה-7 אוקטובר היא סוג של הוכחה, אבל גם האחרונים טועים בהינתן כך שהקונטקסט האזורי והבינלאומי אינו מאפשר לישראל להתנהל כרצונה, ועסקת הנקודות היא הראייה האולטימטיבית לכך.
בחסות התועלתנות האמריקנית שמוכנה לעשות עסקים עם השטן וילדיו בעבור חופן דולרים, בחסות הפרוגרסיביות המערבית שעיוורת לעקרונות הצדק ובתמיכת המדינות הערביות האזוריות המריחות את מצב הבידוד הישראלי תידחף המערכת כוחה לקדם את "השלום" האזורי המדומיין שישען על הסכמי (התועלת הזמניים) אברהם, רק הפעם ישראל תיאלץ לשלם עליהם במטבע פלסטינית כאשר ברקע יחלו התזוזות הטקטוניות במזרח התיכון בדמותו של "סדר חדש" שבו ציר סוני שישתרע מתורכיה בצפון, דרך סוריה בצפון מזרח בואכה פלסטין במרכז ומצרים בדרום יבנה את טבעת החנק החדשה - ישנה מול ישראל. כל זאת, במציאות שבה שרידיו של הציר הוותיק השיעי עדיין נוכחים ומהווים איום משמעותי על ישראל.
התרעות פיקוד העורף