כדאי לשים לב למה שהתרחש מאחורי הקלעים. ההזמנה לנתניהו לשארם א-שייח’ לא נולדה מאליה. לפי גורמים אמינים שעליהם בהחלט אפשר לסמוך , טראמפ עצמו ביקש מהנשיא א- סיסי לשלוח אותה, ואילו ההיענות ( אחרי עיכוב קצר) הייתה “לא” בנימוק קדושת חג ( לא ברור - אם מבחינת ראש הממשלה או מבחינת שותפיו החרדים, אבל מי שם לב על ניואנסים קטנים של תירוץ גדול).
דקדוקי לשכה? אולי. בפועל, היעדרות ראש הממשלה שללה מהפסגה את הסיכוי להפוך מאירוע הסכמות סמלי לשולחן עבודה חי, ובעיקר, דיללה את המנוף הישראלי על האופן שבו ייראה היום שאחרי. כשיש מתווה והכיסא שלך ריק, אחרים מנסחים את סעיפי המשילות, הביטחון והשיקום במקומך.
מן הצד השני, ייתכן ששיקולו של נתניהו, שהעדיף לומר בנימוס “תודה, אבל לא”, היה כי השתתפות באירוע כזה, באלתור מוחלט וללא הכנה ראויה, עלולה הייתה להפוך עבורו מהזדמנות למלכודת. לא קל להתנגד, חזיתית, לרעיונות שאתה דוחה נחרצות, ועוד בישיבה פרונטלית שאליה הוזמנת דרך הפרוטקציה של נשיא ארצות הברית, ובייחוד כשהנשיא כולו במצב רוח של “שלום כאן ועכשיו”. האם נתניהו טעה או צדק? נדע בעתיד הלא רחוק.
נחזור למסך החצוי, לחצי עם נאום הנשיא טראמפ בכנסת. במליאה קיבלנו מופע לוקאלי, במה, מדרגות, מחיאות כפיים. יו”ר הכנסת ניווט את הערב כמו מנחה טקסי רייטינג, הרבה רעש, מעט תכל’ס. מי שלא הוזמן עשה את הכותרת לא פחות ממי שכן. ממלכתיות היא מטבע שממעטים לסחור בו בימים אלה. זה חלק מהאלכימיה הפוליטית שמנסה להפוך טקס למטבע, ומטבע למציאות. רק שהשוק החיצוני, ארצות הברית, מצרים, סעודיה, האיחוד האירופי, לא קונה את זה יותר.
ואז הגיע קטע ה“חנינה”. יש להניח כי הוא לא נולד ספונטנית באולם, הוא נראה, נשמע והתנהל כמו פקס שהגיע מראש. טראמפ, שביריבותו עם מערכות משפט בבית ומחוץ כבר מזמן הפך את החשדנות כלפיהן לאג’נדה, שמח לשחק בתפקיד. מי שנראה פחות שמח היה נשיא המדינה, שנלכד בין הטקס, המצלמות והבוץ הפוליטי. אם מישהו עוד חשב שמדובר במחווה ידידותית, הקצב שבו כולם הבינו את הכותרת המאולפת סיפר את הסיפור: זו פוליטיקה, לא פיוס.
ומה בצד המעשי? כבר עכשיו ברור, השלב הבא איננו עוד מתקפה אלא ניהול. שיקום, מנגנוני ביטחון, תיאום בינלאומי, פירוז מדורג, וכל מה שבא עם מילים כבדות כמו משילות. כאן האמריקאים מתעקשים. לא רק בגלל מוסר, גם בגלל אינטרס, הרחבת הנורמליזציה, ריסון איראן באמצעות קואליציה אזורית, והפקת לקחים ממלחמות אין סופיות. טראמפ רוצה לקצור סרטי גזירה, לא לפתוח תיקים פליליים של היסטוריה.
מי שחושב שמדובר באלתור של הרגע מפספס את המנגנון. כבר מספטמבר וביתר שאת באוקטובר מתקיימת תנועה מתוזמנת של פסגות, מהשוליים של העצרת בניו יורק, דרך תיאומים בקהיר, ואל תוך שארם. סביב טראמפ עובדים שליחים וקבלני ביצוע מוכרים, שמזרזים חתימות, מקשיחים לוחות זמנים ומורידים את הדיון מרמות של עקרונות לפרקי איך. התוצאה, חבילת גמר שמיקודיה הם שלושה קודקודים, משילות אזרחית, ביטחון ופירוז, ושיקום כלכלי, מחולקים במפורש בין שחקנים אזוריים. מי שנכנס לחדר בזמן משפיע על הסוגריים.
ישראל, שהתרגלה להסביר לכל העולם “אנחנו נחליט מתי זה נגמר”, מגלה שהפרמטרים נקבעים בחוץ. אפשר לרטון, אפשר למחות, אפשר לא להגיע לשארם ברגע האחרון בתירוץ עונתי, אבל השיירה הדיפלומטית תמשיך לנוע. במונחים קואליציוניים, ברור למה תמונת מחויבות לנתיב האזורי מעצבנת שותפים שמסעד הבחירה שלהם הוא עוד סיבוב. במונחים מדינתיים, ברור למה היעדרות מפסגה שמגדירה את המפה הבאה עולה לנו יקר.
לטראמפ יש שתי תכונות בעייתיות, שבמזרח התיכון הופכות לכוח - קוצר רוח וסחר מכר. קוצר הרוח דוחף לסגירת תיקים. הסחר מכר מייצר חבילות, חטופים תמורת הפסקת אש, תיאום אזרחי תמורת פירוז, נורמליזציה תמורת רפורמות. זה לא תהליך שלום בנוסח הישן, זו הנדסה אזורית בשיטת בנאים וגמרנו. מי שמסרב לחתום על כתב הכמויות נשאר מחוץ לאתר הבנייה. ההזדמנות שהוחמצה בשארם המחישה זאת. נוכחות ישראלית פעילה הייתה יכולה לתרגם את סעיפי השיקום והביטחון מפרוטוקול לשטח, ולהבטיח שמנגנוני הפיקוח והמעברים ייכתבו בשפה שמתיישבת עם צורכי הביטחון, לא רק עם צרכי התמונה.
2. שעון מדיני דופק מהר. מסגרות שיקום וביטחון ירקדו לפי הקצב של הבית הלבן, קהיר וריאד. מריחה תגרור סנקציות רכות, בידוד, קיפאון במסלולי נורמליזציה, ובעיקר אובדן השפעה על פרטי הביצוע.
3. פוליטיקה פנימית מתהדקת. רגעי האופוריה של מחיאות כפיים בכנסת מוחלפים בקרבות קואליציוניים על כל פסיק. הצבת תנאים לשיתוף פעולה מול העולם תהפוך למטבע סחיר של שותפים קואליציוניים. לוח השנה הפוליטי זז, גם אם איש עוד לא הודה בכך.
4. הזירה המשפטית נכנסת בעקיפין. דיבורי חנינה אינם רק על נאשם ספציפי. הם שדה קרב על סמלי ממלכתיות. ככל שהטקס גובר, המוסדות נשחקים. כשצריך אותם באמת, אין להם שריון.
5. לפסגת מנהיגים יש פרמיה פוליטית. הגעה בזמן מזכה במניות ניהול על לוח השרטוט, היעדרות מזכה במניות תדמית בלבד.
מי שמחפש נחמה יכול למצוא אותה במקום מפתיע, בהיגיון הקר. האינטרס הישראלי האסטרטגי, שמירת הרתעה מול איראן, שיקום היחסים עם בנות ברית קריטיות, חיבור לעולם הערבי הפרגמטי, מתלכד דווקא עם התוכנית שנחתמה בשארם. היא רחוקה משלמות, מלאה חורים ואי נוחות, אבל היא טובה לאין שיעור ממסלול של דשדוש ללא אופק. מבחן המנהיגות הוא לא לנסוע על מאה שמונים קמ״ש בקיר, אלא לדעת מתי מורידים הילוך וצועדים לאורך המסלול המסוכן פחות.
במילים אחרות, הכיוון נקבע. ישראל יכולה להתווכח על קו התפר, על עובי החיץ, על מספר המשקיפים ועל ניסוח ההודעות, אבל כיוון הרוח ברור. מי שאומר לציבור, תנו לנו עוד כמה שבועות ונחזור לזה, משווק אשליה שמתרסקת על מזח שארם א-שייח. החג לא נפל בהפתעה, והעולם לא ישנה סדר יום כי לפוליטיקאי בבית יש פריימריז.
התרעות פיקוד העורף