האיש הזה פעל מראשית הלחימה כדי לטרפד כל מהלך לשחרור החטופים במצוות האגף החשוך ביותר בפוליטיקה ובחברה הישראלית. אנשים, נשים וטף נהרגו בגלל כניעתו למדיניותם, שאותה הוא הפך למדיניות הממשלה. הוא "שחרר" את החטופים כי האלטרנטיבה הייתה אמברגו אמריקאי והסרת הווטו במועצת הביטחון. טרמאפ היה מעז לבצע זאת? אפילו נתניהו הבין שלא כדאי להמר על מה שטראמפ יעשה או לא יעשה, כי הוא עצמו לא יודע.
וכך נענה נתניהו ללא תנאי (ה"תנאים" שהציג הם מניפולציה להרדמת הציבור) לתביעות טראמפ. ולא משום שדאג למדינה, אלא משום שקלט שאם לא היה נכנע, המון המחאה המנומס היה עוקר אותו במו ידיו מכיסאו.
בדיוק כמו סיפור הפרימטר כהישג ביטחוני. מדובר יותר בפסיכולוגיה להרגעת תושבי העוטף מאשר בטקטיקה צבאית או באסטרטגיה ביטחונית. ייתכן שתושבי העוטף רוצים לראות טנקים על קווי הדיונות במרחק של כמה קילומטרים כדי להרגיש בטוחים יותר, כאילו אין כיום מספיק אמצעי לחימה שיכולים לדלג למטרת נקודה על כל מכשול קרקעי. כניסה קרקעית משוריינת כדי להרוג מחבל? נדמה לי שגם חמאס וגם צה"ל רוצים בשקט, והפרימטר האמיתי הוא הפרדה בין הממשלה הנוכחית לבין תהליך קבלת ההחלטות הלאומי.
במישור הפוליטי הפנימי התרסקה גם המוסכמה שהייתה בטון תודעתי מזוין בקרב דעתנים וחסרי דעת: אם בעל הבריטון ההתקפי, נתניהו, מחזיר מחבלים, נכנע ל"עולם", מקבל את חמאס כפרטנר לדיאלוג ומסיג את גיבורי צה"ל לאחור – הלך עליו. הכדור השחור ייפול לבור שבקצה השולחן ונתניהו יפרק את הממשלה. עד עכשיו זה לא קרה.
עכשיו הגיע זמן ההתעשתות: אצל החבורה הזו לא מדובר במשחק היגיון והגינות, אלא בהצגה שונה לחלוטין. בנשף מסיכות נצחי, שבו בכל רגע נתון כל שחקן מחליף מסיכות בהתאם לצרכיו. "תקלת" הפסקת הלחימה בעזה (באיומי טראמפ) קרתה להם תוך כדי תכנונים להעלאת מאחזי מתנחלים וניהול טרנספר בפועל ("הגירה מרצון"). נתניהו נכנע בוושינגטון? אז מה? האנשים האלה לא יבחינו בצונמי גם אם יחרב כל מה שנקרה בדרכו, והם יימלטו רק כשהמים יגיעו לצווארם.
אין ספק שבצד החקירה הממלכתית על אירועי הטבח בעוטף חייבת לקום חקירה ממלכתית נוספת, חשובה לא פחות, שתבדוק את הפיכת אירועי הטבח למלחמות מתגלגלות עד היום, כולל פרפורי הסרבנות האחרונים של נתניהו ושות'.
התרעות פיקוד העורף