מי שרגיל להוריד ולהעלות תריסים בזירה הפלסטינית לפי שעון ירושלים, מוצא את עצמו אורח בפורום שמנהל הפסקות, מַעבר שלבים ולוחות זמנים בשפה אחרת.
זוהי שפה של הנדסה ולא של קמפיין. המלחמה מתחלפת בניהול: שיקום אזרחי, מנגנוני ביטחון, פירוז מדורג - ושורה ארוכה של קובצי “איך” במקום נאומי “למה”. שפה של סחר־מכר ולא אידיאולוגיה: חטופים תמורת הפסקת אש, נורמליזציה תמורת רפורמות, תיאום אזרחי תמורת פריסת כוח משותף.
טראמפ, שברחובות אמריקה מתואר לעיתים כטרקטור ללא רישיון, מגיע למזרח התיכון עם כף דחפור, נהג שכור לפי שעה ומד רווח פוליטי שדופק מהר. השאלה כבר אינה אם “עוד סיבוב” אפשרי, אלא כמה זמן מבזבזים על העמדת פנים שהוא בכלל על השולחן.
כאן נכנסת ההזמנה לשארם א־שייח'. זו לא הזמנה בסגנון “תבוא אם בא לך”, אלא קריאה להופיע לדיון שבו מתרגמים כותרות למנגנונים. ההיעדרות מנימוקי קדושת חג או מן הטעם הקואליציוני אולי הגיונית ביומן מפלגתי, אך בדינמיקת פסגה היא שקולה לכיסא ריק.
כשיש מתווה פתוח ויד “מופקדת” שכותבת סעיפי משילות, ביטחון ושיקום - מי שמגבש בפועל קווי אפס, מתאר פרקי פיקוח על מעברים ומסמן טווחי זמן לפירוז, הוא זה שנמצא בחדר. מי שנעדר, מסתפק אחר כך בפרשנות על מה שהוחלט.
הטקסים רק מפריעים
במקביל, פרק החטופים - הרגעים האנושיים שגרמו גם ליריב הכי קשוח של העסקה להתייצב מול המסך בדמעות - השלים את תפקידו כפעמון שמחזיר את החברה הישראלית לנשימה. “השבת החטופים היא תהליך השיקום והתקומה של החברה הישראלית”, אמר מי שמכיר תהליכים מורכבים יותר מרובנו.
מי שמתקשה לקבל את ההיגיון הזה, ממשיך לייצר ולצייר מציאות מועדפת. מספרים לנו שצה”ל “נשאר תקיף” למקרה הצורך, שהארגון ממילא יישחק, שהמתווכות יבלעו כל עלבון.
בפועל, היתכנות המהלך ניצבת על שני עמודים שאינם מסתירים את הסדקים: נוכחות ישראלית מוגבלת להאצתם של העברת סמכויות ופירוז, וגיבוש הדרגתי של כוח ייצוב ושיטור מקומי שאינו חמאס - בתרגום חופשי, אנשי מערכות פלסטיניות לשעבר תחת כותרת חדשה. זה ייקח זמן.
“שבועות עד חודשים” הוא ניסוח מדוד למי שמכיר בירוקרטיות רב־לאומיות. ובזמן הזה הצדדים בוחנים את הגבולות - מי שולט באיזה רובע, מי מחלק את הסיוע, מי גובה קרדיט ברחוב, מה נחשב “הפרה”, ומהו “אירוע ביטחוני”.
לישראל שתי בעיות שמתחזות לפתרון. הראשונה: הפיתוי לחזור לרפלקס הישן - “אם לא הולך במו”מ, ילך באש” - הוא קצר רואי, כשהצד המגבה פועל לפי כלל “פסק צבאי בעדכון אחר”.
הפעלת כוח נרחבת תחייב הפעם לא רק הסבר, אלא תיאום עם שלוש המתווכות המחזיקות בברזיהן של העסקה והשיקום. השנייה: הפוליטיקה הפנימית. כל דחייה בהשתלבות - בין שבנסיבות חג ובין שמפחד משותפויות קיצוניות - מתורגמת מיד לדילול השפעה על סעיפי הביצוע. שותף קואליציוני יכול לגזור סרטון. מדינה משלמת בעלות התפעול.
הטקסים לא עוזרים. “מחוות החנינה” שהתגלגלה מעל דוכן הכנסת אולי סיפקה קליפ מנצח, אבל יש לה מחיר מוסדי. זה לא רק טעם רע של התערבות. זה סדק בהבחנה בין ממלכתיות ככלי עבודה לבין ממלכתיות כמופע.
כשמציפים את המערכת בסמלים, צועדים בכיוון ההפוך ממה שנדרש דווקא בשלב הפקדת סמכויות בפיקוח בינלאומי. וכשהמערכת תזדקק לשאריות אמון - למשל, בשעות של שקט בעזה - היא תגלה שהמניות נשחקו בטקסיות.
גם בחזית הערבית־בינלאומית, התמונות שלא צולמו מתגלות כמכריעות לא פחות מאלה שצולמו. די באיום של מנהיגים להימנע מתמונה משותפת או בביקור שתוזמן בחופזה, הודלף בפזיזות ואז בוטל - כדי להבין את שפת הדור.
זו הפוליטיקה של אינדונזים, טורקים ומצרים - כלומר של העידן שאחרי. אפשר לקרוא לזה “בחישה”. אפשר לקרוא לזה “מנוף”. כך או אחרת, החלון הזה לא יישאר פתוח לנצח. יש לוח זמנים, גם אם הוא לא מסונכרן עם היומן של ועדת הכנסת.
בצד הפלסטיני מטגנים על אש קטנה את הכרת המצב החדש. חמאס, שהתרגל לדלק של מצור ועימות, נדרש עכשיו לרזולוציות של “איפה הפקח” ו“מי מפנה את האשפה” - בשעה שבחלק מהרצועה הוא עדיין שולט ללא עוררין, ובעיקר ללא איום מיידי על ראשו.
מי שציפה לקריסה מיידית, יתאכזב. מי שקיווה ל“זחילה” ארוכה, עשוי לראות מוקדי כוח חדשים צומחים סביב שיקום וסביב פרנסה. זה לא מסלול ניצחון ישראלי בהכרח - זה מסלול של פחות הפסד. ובאזור הזה, פחות הפסד הוא לפעמים הדבר הכי קרוב לניצחון.
להיגמל מהספינים
לחזית הישראלית יש רגע של גילוי נאות. שעות של מחיאות כפיים בכנסת הן תוכנית בידור ולא תוכנית עבודה. הקואליציות אוהבות טקסים. זולים ושמישים. המדינות אוהבות מנגנונים. קשים ומניבים. הבחירה בין שני סוגי האהבה אינה רומנטית אלא תקציבית.
האם ישראל מוכנה לשלם מראש - פשרות מדודות, גמישות תודעתית, ויתורים מבוקרים - כדי לקבל עמידות ביטחונית ושיקום אזרחי, או שתוסיף להעמיס על הלוואת הגאווה ולגלות שהריבית של רעש גבוהה מן הקרן?
אז מה עושים עכשיו? שלושה צעדים פשוטים אך קשים: הראשון, להופיע בזמן, לא לחפש תירוצים כמו חגים או עקרונות כדי להיעדר מהמקום שבו מחלקים עבודה. הופעה בזמן אינה תצלום - זו הזדמנות לתרגם מודלים כלליים לקווים כחולים דקים: מי הכתובת, איפה הקווים, מה הטווח.
השני, להחליף לקסיקון - פחות “למה מגיע לנו”, יותר “איך מוודאים”. ניסוחי מנגנונים, פריסות, טבלאות, סמכויות - הדברים שהופכים כותרת לסידור. זו שפה דלה בכותרות, עשירה בתוצרים.
השלישי, להתנתק מההתמכרות לספין - קרדיט הוא מטבע קצר טווח. בפס הייצור של שלוש המתווכות והבית הלבן מחפשים חותמות, ולא טרולים. דקת רייטינג עכשיו עלולה להפוך לשעת בידוד מחר.
תרחישים קדימה? קבלו שני נתיבים: באופטימי־פרוזאי, בתוך כמה שבועות עד חודשים מתייצב כוח ייצוב סביר, מתגבשת מועצה אזרחית בליווי ערבי ומערבי, ישראל מתעקשת על פרמטרים קשיחים של ביטחון לצד מסלולי שיקום נדיבים, והארגון נדחק לשוליים פונקציונליים תוך שחיקה איטית של כוחו.
לא אלבום להיטים - דיסק עבודה. המחיר: ויתור על פנטזיות של הכרעה חוזרת, אימוץ זהיר של סיכונים מדיניים והבנה שמבחן ההרתעה מול איראן נשען יותר על הקואליציה האזורית ופחות על “הכבוד הלאומי” של הדוכן.
בנתיב הפסימי־רומנטי, ישראל מחמיצה עוד חלונות. הפסגות מתקדמות בלעדיה, כוח הייצוב מתגבש עם מעט קשב לצרכיה. המתווכות מתרגלות לישראל כגורם שמדבר גבוה ועובד נמוך.
זה לא “חורבן בית שלישי” - זה הפסדון מצטבר: סנקציות רכות, קרח דיפלומטי ובנייה אזרחית שלא דוברת “עברית ביטחונית”. בבית, עוד חודש של קרבות קרדיט, עוד שבוע של ועדות, עוד צילום קבוצתי. בפיד זה ייראה נהדר - בסעיפי משילות זה יעלה ביוקר.
כך או אחרת, שיעורי הבית זהים. מי שמבקש להשפיע על כתב הכמויות של “היום שאחרי”, צריך להגיע לאתר הבנייה בזמן. להשתלב בתכנון, להתעקש על מפרט, להכיר בעלויות, לסמן קווי מתח על המפה. אין פה קסם. יש תחזוקה. אם ישראל תנהל תחזוקה טובה - היא פחות תצטרך כבאות.
ולסיום, המשפט שההיסטוריה נוטה להדביק מתחת לטקסט כמו טוקבק סרקסטי: בסוף, פחות משנה מי מחא כפיים בכנסת או מי צולם חבוק במסדרון - ויותר מי הופיע בזמן לשולחן שבו חולקו הטושים. מדינות שלא עושות היסטוריה בזמן אמת מוצאות עצמן כותבות לה הערות שוליים. והערות שוליים כידוע אינן מקבלות חנינה
התרעות פיקוד העורף