ובכן, האירוע קרה, ההצבעה התרחשה והכול הסתיים בפיצוץ דיפלומטי עם הד גדול. בתוך יממה ישראל הצליחה לעצבן את וושינגטון, להביך את העולם הערבי, ועוד יותר - את עצמה; וגם לשבור שיא מקומי בלהטוטי אחריות: כולם אשמים, רק מי שמחזיק בהגה לא. רחמים לא ידע!
בלשכת ראש הממשלה עברו לאנגלית שוטפת: הודעה שמאשימה את האופוזיציה ב“פרובוקציה מתוכננת” במהלך ביקור סגן הנשיא נועדה לקורא אחד ויחיד. הקואליציה? כשלג על הרי החרמון - לבנה וזכה.
אם להאמין לטקסט, הממשלה בישראל היא קורבן לתעלולים פרלמנטריים; מצטיינת באי־הצבעה, מצטנעת בהשפעה. יש רק בעיה אחת: ממשלה שמנהלת קואליציה לא מסבירה בדיעבד מי לחץ על YES - היא דואגת מראש שלא ילחצו.
ישראל רודפת אחר נורמליזציה עם סעודיה ביד אחת, ומעליבה אותה בשנייה. זה לא “מסר נוקשה”; זו חוסר חוכמה מדינית על סטרואידים. וגם, שוב, היעדר שליטה של ראש הממשלה על שותפיו.
נתניהו בנה במשך שנים מיתולוגיה של “אני והאמריקאים”. הפעם הוא פוגש את טראמפ בגרסה מחודדת: פחות חיבוק, יותר אולטימטומים. מי שהתרגל לנהל נשיאים בטלפון מגלה שלטלפון יש צד שני. ובהבדל מהזירה המקומית-שם עוד אפשר לשבור, לתקן, לחבר - מול וושינגטון המחירים אמיתיים. וגבוהים.
התרעות פיקוד העורף