מאחורי המילים יושב מנגנון הדוק עם מטרה אחת: לא לתת לאף צד - לא לישראל ולא לחמאס - לפוצץ את העסק עוד לפני שהגענו לשלב שבכלל לא הוכן כמו שצריך. אבל מי יורד לרזולוציות כאלה. בבית הלבן חושבים בגדול - ועל כל השחקנים להתיישר.
לכאורה - שותפות בין שווים; למעשה - פיקוח צמוד. השותף הישראלי הוא לא "תינוק", חלילה, אלא בוגר שמשום מה עדיין מצריך תיאום, רמזים, ולעיתים גם יד על הכתף לפני שהאצבע נוגעת בהדק. והצופה הממוצע מוזמן להחליט למה הוא מאמין - למראה עיניו או לניסוחים המלומדים והדיפלומטיים.
במקביל, בעוד האח הגדול מוושינגטון מבצע תמרון בין הצורך להחזיק את העסק (והעוסקים בו) קרוב, לבין המאמץ לא להביך יותר מדי את החבר ביבי שעומד לקראת שנת בחירות, המציאות כבר כאן. מפקדת התיאום בקריית גת (CMCC) מספקת חלון זכוכית משוריינת אל השטח: עיניים מערביות במרחק נסיעה, זרוע תיאום-בקרה הומניטרית והפרדה מוצהרת בין המפקדה הזו לבין כוח רב-לאומי, שעדיין אין לו גוף, שיניים או לוח זמנים. זה לא מטה "הקסדות הכחולות"; זו יחידה אזרחית-צבאית שנועדה לוודא שהסכמות האתמול לא יימסו במעשי המחר.
אבל הכתב המתנוסס מתחת לשלט "שלב ב'" עדיין כתוב בעיפרון. מי יוביל את הכוח? מי יממן? מה יהיה המנדט שלו? כמה "שיניים" יהיו בפועל לאכיפה? מה קורה אם חמאס מחזיר גופות לאט מדי, וישראל מגיבה מהר מדי? כששליחי הנשיא מודים שהם "מנסים להבין איך לארגן את זה", זו לא רק כנות - זה תמרור אזהרה מובהק. חלפו שנתיים של מלחמה, ומסגרת "היום שאחרי" עדיין עמומה למדי.
מה מבשלת וושינגטון
בתוך חדר הישיבות שבו נידון השבוע עתיד ההסכם, עתיד עזה, ובעיקר - עתידנו, נמתח חבל דק שנתניהו הולך עליו יחף. כל עוד אנחנו במסגרת הבטוחה יחסית של שלב א' - איתור החטופים החללים והחזרתם ושיירות סיוע - אפשר לשווק החוצה את ה"ניהול" ולהרשות לעצמנו הדחקה זמנית. ברגע שהדיון יחליק לעתיד הרצועה, מי שימשיך להיצמד לחלום "פירוז טוטאלי בלי ישות אזרחית", יגלה שבזמן שירושלים ונספחיה התכתשו, בישלה וושינגטון לעצמה תמהיל אזורי אחר.
לא במקרה ההתנגדות הישראלית לנוכחות טורקית וקטארית חוזרת בכל מסמך, בכל דיון ובכל תדרוך: לצד השיקול הביטחוני גרידא, על הקו הזה נמתח עצב חשוף של הקואליציה. הכנסת את אנקרה ודוחא משער ראשי - קיבלת סדק אידיאולוגי בלב ממשלת ימין-חרדים. מנגד, בלי תמהיל אזורי רחב לא ייצא הכוח מהמזנון לנחיתה.
האמריקאים מצטיירים בינתיים כריאליסטים עייפים. אין דד-ליין לפירוז; אין תשובה סופית לשאלת ה"ממשל האזרחי"; ובמקום זה נמתח קו דמיוני של "עזה החדשה": מובלעות משוקמות מאחורי הקו הצהוב הישראלי, "מערב ברלין" תודעתי - שיקום סלקטיבי במרחבים "נקיים מחמאס". פוליטית זה חכם - הישג נראה לעין בלי לפתוח עכשיו את שאלת הריבונות - אבל משפטית וכלכלית זה דל. כמה זמן מחזיקים כפר-מודל על אי של שליטה צבאית לפני שהשאלות הגדולות עושות דרכן פנימה?
כדי לקבע את ההווה, וושינגטון מפעילה שתי משקולות: פיקוח הומניטרי (משאיות, בתי חולים - בתיווך מצרי) והנחיות תגובה "פרופורציונליות" להפרות. בירושלים שואלים בצדק: ומה קורה כשהתסריט מתהפך? אם, למשל, בעוד חודש נורות רקטות? האם לישראל יש "רשות" להגיב? זו לא שאלה קטנונית; זה עצב חשוף בין ריבונות אופרטיבית לבין הסדר בינלאומי שעדיין אין לו מפתח. כרגע התשובה האמריקאית היא פשוטה - אנחנו השופטים בפועל (ואתם לא מדינת חסות, כן?). תעצרו, תספרו עד עשר, תדברו עם קהיר ודוחא, ואז תלחצו "ש-גר".
דרוש שעון עצר
על רקע זה ביקורו של ואנס נועד לשדר "עסקים כרגיל": הפסקת האש תימשך, שלב ב' יתקדם, וושינגטון על הידית. זו לא השפלה - זו חלוקת תפקידים. אלא שבפוליטיקה הישראלית, כל תמונה של סגן נשיא שמכתיב את הטון, וכל הצהרה על "שותפות" שמסתיימת בווטו על נוכחות טורקית - מיתרגמות לרחש-בחש. נתניהו מוכר "עצמאות עם ברית ידידים"; האמריקאים מוכרים "ברית ידידים עם מעצורים"; והמציאות עומדת באמצע ומתעקשת להיות אפורה.
ובתוך האפור הזה מסתובבות שתי סוגיות נפיצות: גופות החטופים והלגיטימציה לצעדים הישראליים במקרה של הפרות בולטות. ישראל מתעקשת - דחייתה של החזרת החללים היא הפרה. וויטקוף וקושנר משיבים - זה עניין טכני ולוגיסטי, נדרשים עוד זמן, ציוד, מידע. כמה זמן? בלי שעון עצר זו נוסחת חיכוך קבועה: כל יום נוסף מגלגל אותנו לשאלת הכוונות ("מורחים?") או היכולת ("לא מסוגלים?"). לשתי האפשרויות יש מחיר פנימי עבור נתניהו: אם יבליג על הקצב האיטי - יואשם ברפיון; אם יעלה מדרגה - ישלם מול וושינגטון ויותקף מהצד השני של המתרס על "הרס היחסים עם ארה"ב".
נחזור לקריית גת. שם, במפקדה האמריקאית, הקהילה הבינלאומית כבר עם קסדה ועם תדריך: גרמנים, בריטים ואמריקאים "במדים, אך לא חמושים". המשימה ממוסגרת באופן מדויק עם גבולות ברורים: פיקוח, תיאום, מעקב פוליטי. לא ממשל, לא משטרה, לא ריבונות חלופית.
כל צד מסמן "וי" משלו: לארה"ב יש "נוכחות חכמה"; לישראל - כאמור, כרית אוויר ציבורית; לאירופה - דגל בתמונה; לעולם הערבי - אפשרות להשפיע מרחוק בלי ללכלך את הידיים. ומה אין? מענה לשאלות הגדולות. מי ינהל את עזה בעוד חצי שנה? מי יחתום על המשכורות, צווי התכנון, הרישוי? מי ישמור על הסדר הציבורי בעולם שאחרי "פירוז"?
תיאורטית אפשר לומר: "נבנה קודם כלכלה, אחר כך מוסדות, אחר כך ריבונות". זה נשמע טוב על שקף מצגת. במציאות, כלכלה לא צומחת באוויר דק של ריבונות מעורפלת, ומוסדות לא עומדים בלי סמכות חתומה. "עזה החדשה" בלי כתובת שלטונית וריבונית ברורה - זו סיסמה שתחזור לסניף הדואר עם חותמת "מען לא ידוע".
ואיפה האופוזיציה הישראלית בתוך כל זה? בינתיים ביציע, מחכה להזדמנות. אם ההסדר יקרטע - יש "בחירות עכשיו". אם יתקדם - ייסוב הקמפיין לשאלה אחרת: מי נתן לטורקים דריסת רגל, מי הפך את ישראל ל"קליינט-סטייט". זאת השאלה שנתניהו מנסה לקבור מתחת לנאומי פיוס, והיא תחכה לו ביציאה מהאולם.
האמת הפשוטה: מודל טראמפ נשען על שני עמודים. הראשון - קירור כוחני של ההווה - עובד לא רע: המנגנון האמריקאי מזיז שיירות, מרכך תגובות, חוסם הסלמות. השני - בנייה זהירה של המחר - מקרטע: אין כוח ייצוב עם שיניים, אין מסגרת אזרחית משכנעת, אין נכונות אמיתית לאתגר את הווטו הישראלי על הרשות הפלסטינית או לקדם חלופה מציאותית ולא דמיונות מהסרטים.
האם זה יכול להצליח? כן - אם יימצא פתרון ראוי לפרדוקס: אי אפשר להזמין את חמאס לשולחן בשלב א' ולזרוק אותו מהחלון בלי להודיע מראש מי יישב על הכיסא הפנוי בשלב ב'. המשמעות: החלטות קשות בירושלים, בריאד, בקהיר ובוושינגטון. זה לא יקרה לבד, ובטח לא בשקט.
התרעות פיקוד העורף