אפשר כבר לקבוע: שלב ב' בתוכנית טראמפ לעזה עבר מהסלוגנים אל הדיפלומטיה הקשה. לא עוד רק תמונות של לחיצות ידיים והבטחות ל“עזה חדשה”. מה שנשאר על השולחן הוא משחק שחמט אזורי, שבו כל צד מושך לכיוונו - וישראל, שוב, נדחקת לפינה.
הישג דיפלומטי לישראל - כן; יציב? ממש לא. הכל מאוד לא סטטי סביב התוכנית האמריקאית לעזה, ובדינמיקה הזו על ישראל לא להוריד עין מהמתרחש, ולהישאר כל הזמן בתוך האירוע. אחרת, נקום למציאות של שינויים והחלטות שלא היינו שותפים להן.
במקביל, סעודיה מציבה תנאי שאיש בירושלים לא רוצה לשמוע. ריאד מעוניינת לקחת חלק דומיננטי ופעיל בשיקום הרצועה, אך לא תפתח את הארנק לפני שתקום בעזה ממשלה פלסטינית טכנוקרטית בחסות פת״ח והאש״ף. ובעולם שבו הכסף הסעודי הוא דלק ה“יום שאחרי” - זו הצהרה שמסוגלת אולי לא להקפיא, אבל בוודאות לעכב את המהלך כולו.
ובתוך כל זה - מצרים, שוב, בתפקיד השדכנית הלאומית. קהיר מנסה לקדם “סולחה”, הליך פיוס בין פת״ח לחמאס, בדיוק כפי שניסתה בשנת 2005. האינטרס ברור: גבול יציב, שליטה ברפיח, ומעמד מתווכת שאי אפשר לעקוף.
אם לשפוט לפי קצב האירועים - אנחנו מתקרבים לתסריט של 2005, רק בגרסת HD. ניסיון לייצר ממשלה פלסטינית “מתונה” בעזה, שבה כולם יושבים יחד ומחלקים אחריות, עלול להסתיים באותו מקום: שלטון חמאסי במעטפת אזרחית, קואליציה מתפוררת, ושעון האזעקות על קיר הסלון הישראלי חוזר לתקתק. האינדיקציות כבר כאן - רק השמות מתחלפים.
התרחיש החלופי והאופטימי - זה שעליו בונה ירושלים - פשוט על הנייר: שוושינגטון תסכל כל ניסיון להלבין את חמאס בתוך ממשלת עזה החדשה; שהפירוז יתקדם; ובינתיים ישראל “תקצור” שאריות בכל מקום שבו יופיעו. המלכוד ברור: בלי ממשלה אזרחית אין כתובת, בלי כתובת אין שיקום, ובלי שיקום - חוזרים לנקודת המוצא. מעגל סגור.
בסוף כל המהלכים, ההצהרות והפסגות, מתברר שהשאלה האמיתית אינה מי ינהל את עזה - אלא מי יצליח לשלוט במציאות המשתנה סביבה. וישראל, אם תעשה טעויות, שוב תמצא את עצמה מגיבה במקום להוביל.
התרעות פיקוד העורף