זו החלטה שפירושה האמיתי הוא אחד משניים: או שסנגורים פרטיים יסגרו את משרדיהם בפני תיקים חדשים, או שיוותרו על טיפול בתיקים קיימים. כך או כך מדובר בפגיעה ישירה בחופש העיסוק, בחופש החוזים ובזכות לייצוג משפטי אפקטיבי. בניגוד לחוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אין מקום להשוואה בין הפרקליטות לבין משרד עורכי דין פרטי. בעוד שהפרקליטות, ברצותה, מגייסת עוד ועוד עורכי דין על חשבון משלם המסים, סנגור פרטי מנהל עסק פרטי, שנמדד ברווחיותו. שכר הטרחה כבר סוכם מראש, ואין לו “תקציב רזרבה” כדי לממן צוות נוסף רק מפני שבית המשפט מבקש להאיץ את הקצב.
לסנגורים עומדת גם הזכות לבקש להשתחרר מייצוג לפי סעיף 16 לחוק סדר הדין הפלילי ולפי סעיף 13 לכללי לשכת עורכי הדין שכן הייצוג הופך לבלתי אפשרי. ואם יעשו כן הסנגורים ובית המשפט יתקשה לנמק את ההחלטה לפגוע בחופש העיסוק של הסנגורים הרי שייכנסו סנגורים חדשים, שיבקשו ללמוד את חומר הראיות לימוד שימשך לכל הפחות שנה שלמה. וכך, בשם “היעילות”, בית המשפט יגרום לעיכוב דרמטי בהליך.
אבל הבעיה עמוקה יותר. היא נוגעת ליחס הכללי של המערכת לתיק הזה, תיק שהפך מזמן לסמל של אכיפה בררנית, אובדן פרופורציות ופגיעה מתמשכת בזכויות אדם.
לא די בכך שעדי תביעה מרכזיים ריסקו את התזה השוחדית במו עדותם. לא די בכך שחוקרים בכירים הודו במוטיבציית יתר וביחס חריג לנחקרים, שלא היה אישור יועמ"ש לחקור בנושאים מסוימים בניגוד לחוק, לא די בכך שאנשי עסקים קיבלו פטור מחקירה אלא פטור ממאסר. שנחתמו הסכמי עדי מדינה בשקט שקט בלי מסמך רק בצל איומים.
מה הועילו חכמים בהחלטתם זו? מה ישיגו השופטים מלבד עוד נזק, עוד פילוג, ועוד הוכחה לכך שמערכת המשפט איבדה את היכולת לראות את האדם שמאחורי הנאשם, ואת הציבור שמאחורי המשפט?
התרעות פיקוד העורף