מהרגע הראשון זה היה כתוב על הקיר: ההפסקה הזו לא נולדה מרצון טוב אלא מעייפות החומר. היא לא נוחה לישראל, שמביטה על עזה כפצע שטרם גלד; והיא ודאי לא נוחה לחמאס, שנדרש להסביר לתומכיו איך “ניצחון היסטורי” מתורגם להפסקת אש ולשיחות עם מתווכים. ובעיקר – זו לא הפסקה שנולדה באמון; היא נכפתה מלמעלה, בפיקוח הדוק של וושינגטון ובליווי של טורקיה, קטאר ומצרים שמחייכות כלפי חוץ ומנהלות חשבונות בפנים.
הדוגמה הבולטת: משחקי העצבים סביב השבת גופות החטופים. חמאס מבטיח, מתעכב, מתרץ “קשיים לוגיסטיים”; בירושלים קוראים לזה בשם אחר - שקר והתעללות. כל יום של דחייה מוסיף לחץ ביטחוני, מגיני וציבורי, וכל לחץ כזה שוחק את בסיס ההסכמה. וכשנוגעים בעצב הישראלי החשוף מכול - גורל החטופים - הפסקת האש מתחילה לחרוק.
וושינגטון מנסה לקבע את השקט במסלול האווירי: סגן הנשיא ואנס, אחריו מזכיר המדינה רוביו, ובתווך הצמד הקבוע ויטקוף-קושנר. נחיתות, תדרוכים, הצהרות - וחזרה על המסר: לא ניתן לנתניהו או לחמאס לפוצץ את העסק. זו אינה הפסקת אש “ישראלית”; זהו מתווה אמריקאי עם שומרי סף. אלא שגם השומרים עובדים בלי תשתית מסודרת: אין מנגנון פיקוח אפקטיבי בשטח, אין כוח בינלאומי פרוס, אין “חוברת נהלים” של קווים אדומים. התוצאה היא מצב תחום-אפור - לא מלחמה ולא שלום - שמועד להחלקות.
בצד הישראלי, בנימין נתניהו כלוא בין טראמפ לבין שותפיו הימנים-ניצים. הראשון דורש יציבות כדי להתקדם לשלב הבא; האחרונים מחפשים (ומוצאים!) סדק לשוב לאש. טראמפ כבר שלף את המקל: “אם חמאס ימשיך להתנהג רע - נשתמש בכוח כבד ליישר קו”. אבל בין השורות נרשמה גם האזהרה לירושלים: אל תנסו לחמוק מהמסגרת שקבענו.
ואז הגיעה פרשת דוחא. בראיון ל-CBS, ויטקוף וקושנר סיפקו את הגרסה האמריקאית: לא מהלך גאוני, אלא פעולה שפגעה באינטרסים של ארה״ב. טראמפ, כך תיארו, חש נבגד והסיק שהממשלה בירושלים “קצת יוצאת משליטה”. זה כבר לא ויכוח טקטי; זו הערכת מצב מדאיגה מצד פטרון.
אל ההסבר הזה נוספה תקרית הכנסת: הצבעה טרומית על החלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון – דווקא בזמן ביקורו של ואנס. הכוונה אכן הייתה פוליטית-סמלית ,אך התזמון - הרסני. “תרגיל פוליטי טיפשי במיוחד”, ירה סגן הנשיא, בלי לחפש ניסוח קצת יותר דיפלומטי. ניסיון ההסבר מירושלים – שהקואליציה עשתה תרגיל ציני – לא ריפד את המבוכה. ועם זה הגיע גם המסמר מעמדת הנשיא: “ישראל לא תעשה דבר בגדה המערבית”. תרגום סימולטני: "יש גבול, ואנחנו מסמנים אותו".
התוצאה: מציאות משונה. ישראל תחת פיקוח ידידותי-נוקשה של ארה״ב; חמאס תחת חסות טורקית-קטרית; מצרים כמתווכת על הקו; והפסקת אש שמתקיימת כי כולם מפחדים מהחלופה, לא כי מישהו מאמין בה. אין כאן “אבא” להסכם - יש אפוטרופוסים עצבניים.
מעל הכול מרחפת שאלת האמון. החברה הישראלית עדיין מתאוששת מה-7 באוקטובר ומהתחושה שהחוזה הלא כתוב בין המדינה לאזרחיה - לא מפקירים חיילים ואזרחים בשבי - הופר. אמנם חזרת כל החטופים החיים ורוב החללים הייתה רגע של הקלה, אבל לא של תיקון. רבים סבורים שאילולא לחץ כבד של טראמפ והמתווכים - זה לא היה קורה. הפער הזה בין הציבור למנהיגותו לא נסגר בהפסקת אש; הוא רק קיבל דחייה.
המבחן האמיתי עוד לפנינו: התקדמות ל"שלב ב'"- פירוז הרצועה, כוח בינלאומי, נסיגות מלאות - כשכל אחד מהסעיפים האלה הוא מוקש פוליטי וביטחוני בפני עצמו. כאן תימדד היכולת של וושינגטון להחזיק את הירושלמים קצר - ושל ירושלים להחזיק את עצמה ולתמרן בין תלות לעצמאות.
התרעות פיקוד העורף