נתניהו, שכבר מאס מזמן במילים “חוק הגיוס”, ניסה לדחות את הבלתי נמנע. דיבר על “פשרה”, על “פתרון מאוזן”, על “שמירה על לומדי התורה לצד חיילי צה"ל”. אבל מתחת לכותרות האלה מסתתרת אמת פשוטה - אין פשרה. החרדים לא רוצים גיוס, לא חלקי, לא מדורג, לא סמלי. במצב האידאלי הם רוצים חוק שמחזיר את הסטטוס-קוו לקדושתו: כל לומד תורה - פטור, נקודה.
בצד השני, צה"ל, שמתקשה לגייס חיילי חובה גם כך, כבר הרים ידיים. אף אחד בקריה לא מאמין עוד שמהלך אמיתי יקרה. במשרד הביטחון מתארים את החוק העתידי כ"נייר עמדה על נייר עמדה", והצבא, במילים פשוטות, נערך לבד.
האמת היא שזו לא רק פרשת גיוס - זו פרשת נתניהו. האיש שמכר במשך שנים את עצמו כמאסטר בניהול קואליציות מוצא את עצמו עכשיו בתוך חבית דלק: החרדים מאיימים, האגף הניצי של הקואליציה מלבה, הליכודניקים הוותיקים מתוסכלים ומעוצבנים מהסיטואציה, והציבור החילוני — ציני, עייף, ובעיקר כועס. יש גבול כמה פעמים אפשר למכור את אותה הבדיחה על “שוויון בנטל”.
ועוד לא הגענו לעצרת. “עצרת המיליון”, כמו שהיא נקראת, לא תהיה רק מופע של חרדים. היא תהיה מבחן כוח פוליטי, גם בלי שאיש יישא שם נאום פוליטי. רבנים ידברו על תורה, הקהל יישא תפילה, אבל המסר האמיתי יישמע בשורה הראשונה: הפוליטיקאים החרדים יעמדו זה לצד זה ויגידו לנתניהו, בלי למצמץ : “תסדר את זה. או שאנחנו הולכים עד הסוף”.
זו לא הפעם הראשונה שנתניהו נכנע ללחץ כזה. הוא הרי בנה קריירה שלמה על משחק הגומלין בין ויתור לבין הישרדות. אבל הפעם הסיפור שונה. הציבור הישראלי שלאחר 7 אוקטובר איננו הציבור שלפניו. משהו נשבר. הפער בין מי ששירתו ומי שלא כבר לא רק פוליטי ומגזרי. הוא רגשי, כמעט קיומי. “ילדים שלנו נהרגו ואתם חוגגים פטור”, אומרת אם שכולה, והמדינה כולה שומעת.
נתניהו מכיר היטב את הלך הרוח בקרב אנשי מפלגתו. הוא יודע שהעצרת הזו, שתוכננה כהצהרת עוצמה של “עולם התורה”, עלולה להפוך לתמונת התפוררות של ממשלתו. כל כותרת, כל נאום חרדי נלהב, כל קריאה “לא לגיוס” – תגרום לעוד מצביע חילוני, מסורתי, אולי אפילו ליכודניק, לומר לעצמו: “זה כבר לא הבית שלי”.
ביום חמישי בערב, כשישדרו את הרחפנים מעל המון האנשים ליד גשר המיתרים, נתניהו יישב כנראה במשרדו בירושלים, או בקריה, או בקיסריה, יצפה בשקט, ויידע בליבו: זו לא עצרת של מיליון. זו עצרת אחת גדולה - על עתיד ממשלתו.
כי “חוק הגיוס” כבר מזמן איננו חוק. הוא מראה. והיא משקפת בדיוק את מה שכולנו רואים - מדינה שמנסה בכל כוחה להחזיק את השוויון על חבל דק, כשבכל צד מושכים חזק מדי. ובסוף, כמו תמיד, מישהו ייפול. השאלה היחידה היא - מי הראשון.
התרעות פיקוד העורף